המשיחה הטובה

בפרק כו בבשורת מתתיהו ישוע משנה את נושא דבריו מאחרית הימים לפסח האחרון שלו. הוא אומר לתלמידיו שבעוד יומיים מגיע הפסח. כוונתו של ישוע היא כי בעוד יומיים מקריבים את קורבן הפסח. כמובן, כל תלמידיו ידעו זאת וגם ידעו שישוע עלה לירושלים כדי למות, כי הוא כבר אמר להם זאת ככתוב,

 

 "מִן-הָעֵת הַהִיא הֵחֵל יֵשׁוּעַ לְהַגִּיד לְתַלְמִידָיו כִּי צָרִיךְ הוּא לָלֶכֶת יְרוּשָׁלָיִם וִיעֻנֶּה הַרְבֵּה מִידֵי הַזְּקֵנִים וְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים וְיֵהָרֵג וּבַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי קוֹם יָקוּם׃" (מתי טז, כא)

בקטע שלנו בפרק כו ישוע אומר שהוא "יִמָּסֵר לְהִצָּלֵב". ידוע כי אסור ליהודים לקיים משפט מוות באמצעות צליבה. ובכל זאת ישוע אמר שלוש פעמים שהוא ימות על ידי צליבה. (ראה מתי כ,יט). מדוע הדגיש זאת ישוע שוב ושוב? יש כמה סיבות לכך, אבל רק אחת מהן מופיעה בכתבי הקודש. שאול (פולוס) מלמד אותנו באיגרת אל הגלטים שכל איש אשר תלוי על עץ הוא מקולל.

"הַמָּשִׁיחַ פָּדָנוּ מִקִּלְלַת הַתּוֹרָה בִּהְיוֹתוֹ לִקְלָלָה בַּעֲדֵנוּ כַּכָּתוּב קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּ 14 לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא בִּרְכַּת אַבְרָהָם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ עַל-הַגּוֹיִם לְמַעַן אֲשֶׁר נִקַּח אֶת-הַבְטָחַת הָרוּחַ עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה׃"

(אל הגלטים ג,יג-יד)

ז"א באותו אופן ששׂה הפסח היה התשלום לגאולה הראשונה (יציאת מצרים), כן גם מותו של ישוע היה המחיר לגאולה הסופית. זאת הסיבה שישוע קישר את פסח למותו. חשוב לציין שפירושו של פולוס בא ממסגרת התורה. ברור שהתורה כלולה משני דברים: קללות וברכות. לפיכך קיבל ישוע את עונשה של התורה – הקללה – כדי שתהייה לאנושות היכולת לקבל את הברכה. במילים אחרות, ישוע נצלב ובגלל זה נהפך לקללה, כדי שברכת אברהם תגיע לגויים. מה לגבי העם היהודי? התשובה לשאלה זו נמצאת בראשונה משלוש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן - מקל וחומר. בעניין שלנו הגויים הם החומר והעם היהודי הוא הקל. לפיכך, אם הגויים יהיו מבורכים, על אחת כמה וכמה היהודים. 

על אף שמנהיגי ישראל הם שהתכוונו להרוג את ישוע (ולא העם היהודי באופן כללי) למעשה היה זה פילטוס מהגויים שהמית אותו בפועל. מהנקודה הזאת אפשר לראות את ריבונותו של הקב"ה, כי רק הרומאים יכלו לצלוב את ישוע כדי שהקטע מספר דברים (כא, כג) יתגשם. 

יותר מאוחר בפרשה ישוע נמצא בכפר על הר הזיתים בשם בית עניה, מקום שבו העניים התגוררו. משמעותי מאוד שישוע העדיף להיות עם העניים, במקום להיות עם אנשים שהיו כביכול חשובים. כתוב, "וַיְהִי בִּהְיוֹת יֵשׁוּעַ בֵּית עַנְיָה בְּבֵית שִׁמְעוֹן הַמְּצֹרָע". לכל דבר שמופיע בכתבי הקודש יש משמעות מסוימת. לכן, לא סתם נאמר לקורא שישוע היה בביתו של שמעון המצורע. לפי הכתוב בתנ"ך צרעת היא מחלה מיוחדת. בתנ"ך היו כמה מצורעים מפורסמים: משה, מרים נעמן ועוזיהו. אם חוקרים היטב את ההקשר בנוגע לאנשים אלה שקבלו צרעת, יש שני דברים ברורים. הראשון, הצרעת באה כעונש מהשמים; השני, היה קשר בין המחלה הזאת לגאווה. מפני שצרעת הובנה מכתבי הקודש כמחלה רוחנית, גם לפי דבר ה' וגם חז"ל מבינים שרפואת מצורעים היא סימן לימות המשיח, כלהלן:

"2וְיוֹחָנָן שָׁמַע בְּבֵית הַסֹּהַר אֶת-מַעֲשֵׂי הַמָּשִׁיחַ וַיִּשְׁלַח שְׁנַיִם מִתַּלְמִידָיו׃ 3 וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַאַתָּה הוּא הַבָּא אִם-נְחַכֶּה לְאַחֵר׃ 4 וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ הַגִּידוּ לְיוֹחָנָן אֶת-אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם וְאֶת-אֲשֶׁר רְאִיתֶם׃5 עִוְרִים רֹאִים וּפִסְחִים מְהַלְּכִים מְצֹרָעִים מְטֹהָרִים וְחֵרְשִׁים שׁוֹמְעִים וּמֵתִים קָמִים וַעֲנִיִּים מִתְבַּשְׂרִים׃" (מתי יא, ב-ה)

בזמן שישוע היה אצל שמעון המצורע כתוב, "וַתִּקְרַב אֵלָיו אִשָׁה וּבְיָדָהּ פַּךְ מִרְקַחַת יְקָרָה מְאֹד וַתִּצֹּק עַל-רֹאשׁוֹ בַּהֲסִיבּוֹ לֶאֱכֹל". כל תלמידיו לא הבינו מדוע האישה הזאת עשתה דבר כזה, אבל שמו לב לשווי של הבושם. תגובתם גילתה הרבה על תוכן מחשבותיהם, כמו שכתוב למטה,  

"8 וַיִּרְאוּ הַתַּלְמִידִים וַיִכְעֲסוּ וַיֹּאמְרוּ עַל-מָה הָאִבּוּד הַזֶּה׃" (מתי כו, ח)

אפילו אם טענתם הייתה כנה, ברור לגמרי שהם לא ראו את הקשר בין המעשה הטוב של האישה הזאת למה שישוע עומד לעשות. הקורא צריך לזכור שישוע חיבר את פסח (קורבן הפסח) לצליבתו בפסוק ב. אף על פי שתלמידיו לא הבינו את זה, אין הדבר כך עם האישה! חשוב לציין שהיא לא הייתה חלק משנים עשר התלמידים, ששמעו מפיו של ישוע שהוא עולה לירושלים למסור את חייו.

" 17וַיְהִי כַּעֲלוֹת יֵשׁוּעַ יְרוּשָׁלַיִם וַיִּקַּח אֵלָיו אֶת-שְׁנֵים הֶעָשָׂר לְבַדָּם וַיֹּאמֶר לָהֶם בַּדָּרֶךְ׃ 18 הִנְנוּ עֹלִים יְרוּשָׁלָיְמָה וּבֶן-הָאָדָם יִמָּסֵר לְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְלַסּוֹפְרִים וְהִרְשִׁיעֻהוּ לָמוּת 19 וּמָסְרוּ אוֹתוֹ לַגּוֹיִם לְהָתֵל בּוֹ וּלְהַכּוֹת אוֹתוֹ בַּשּׁוֹטִים וְלִצְלֹב אוֹתוֹ וּבַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי יָקוּם׃" (מתי כ, יז-יט)

העובדה שהיא הגיעה למסקנה שישוע חייב למות כדי לפדות את עמו מעונשה של התורה, ובנוסף לזה היא ידעה שמותו יתקיים דווקא בפסח – מדהימה! זאת הסיבה שבגללה אמר ישוע לתלמידיו,

"10 וַיֵּדַע יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לָמָּה תַּלְאוּ אֶת-הָאִשָׁה הֲלֹא מַעֲשֶׂה טוֹב עָשְׂתָה עִמָּדִי׃ 11 כִּי הָעֲנִיִּים בְּכָל-עֵת אִתְּכֶם וְאָנֹכִי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם בְּכָל-עֵת׃ 12 כִּי אֲשֶׁר שָׁפְכָה אֶת-הַמִּרְקַחַת הַזֹּאת עַל-גּוּפִי לַחֲנֹט אוֹתִי עָשְׂתָה זֹּאת׃ 13 אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם בְּכָל-מָקוֹם אֲשֶׁר תִּקָּרֵא הַבְּשׂוֹרָה הַזֹּאת בְּכָל-הָעוֹלָם גַּם אֶת-אֲשֶׁר עָשְׂתָה הִיא יְסֻפַּר לְזִכָּרוֹן לָהּ׃" (מתי כו, י-יג)

צ"ל שלא רק על המעשה הטוב שהיא עשתה אמר ישוע דברים אלה, אלא גם על העובדה שהיא ידעה שהמשיח ימות כחלק מתוכניתו של הקב"ה. הבנה כזאת הייתה נדירה מאוד לא רק לפני אלפיים שנה, אבל לצערנו הרב גם היום ביהדות, עד כדי כך שהרמב"ם כתב על המשיח "ואם...נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה". לפיכך, לפי היהדות של הרבנים בלתי אפשרי שהמשיח ימות. הסברה הזאת היא בניגוד לפולוס, תלמידו של רבן גמליאל הזקן, (ראה מעשי השליחים כב, ג) שאמר,

"1וַיְהִי אַחֲרֵי עָבְרָם בְּאַמְפִפּוֹלִיס וּבְאַפֹּלוֹנְיָא וַיָּבֹאוּ אֶל-תַּסְלוֹנִיקִי וְשָׁם בֵּית כְּנֶסֶת לַיְּהוּדִים׃ 2 וּפוֹלוֹס נִכְנַס אֲלֵיהֶם כְּמִשְׁפָּטוֹ וְשָׁלשׁ שַׁבָּתוֹת הִתְוַכַּח עִמָּהֶם מִן-הַמִּקְרָאוֹת׃ 3 פָּתוֹחַ וְהוֹכֵחַ לָהֶם כִּי-צָרִיךְ הָיָה שֶׁיְּעֻנֶּה הַמָּשִׁיחַ וְיָקוּם מִן-הַמֵּתִים וְהוּא הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר אֲנִי מַגִּיד לָכֶם׃" (מעשי השליחים יז, א-ג)

ברור כאן שפולוס לימד בבית הכנסת והוכיח (ממה שכתוב בתנ"ך) שהיה צורך מוחלט שהמשיח ימות. בפסוק הנ"ל כתוב רק שהמשיח יְּעֻנֶּה, אבל בהמשך הפסוק כתוב "וְיָקוּם מִן-הַמֵּתִים". צ"ל שבלתי אפשרי לקום מהמתים אם לא מתים קודם. לפיכך, כוונתו של  המונח  "יְּעֻנֶּה" היא, שֶׁיְּעֻנֶּה עד מוות. 

העובדה שישוע אמר שהאישה הזאת תיזכר בהכרזת הבשורה אומרת הרבה. בין השורות אפשר להבין שישוע לא אמר את זה רק מפני שהיא השתמשה בבושם כל כך יקר וידעה מי ישוע ומה הוא עומד לעשות, אלא גם, ובעיקר,  שהיא הגיעה למסקנה הזאת בניגוד למה שהחכמים בימיה לימדו. יש מסר חשוב בשבילנו – יותר נכון לבסס את אמונתנו על מה שכתוב בכתבי הקודש מאשר על מה  שאומרים בני אדם. אין ספק שראוי ללמוד מאחרים, אבל רק מאלה שהלימוד שלהם מבוסס על דבר ה' ולא על מסורות אדם.