עמוס ט

נבואתו של עמוס חלק ט   פרק ט

הפרק הסופי פותח בעוד חזון, בפעם הזאת החזון אינו מתייחס לשומרון אלא ליהודה.

 

א רָאִיתִי אֶת-אֲדֹנָי נִצָּב עַל-הַמִּזְבֵּחַ וַיֹּאמֶר הַךְ הַכַּפְתּוֹר וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים וּבְצַעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם וְאַחֲרִיתָם בַּחֶרֶב אֶהֱרֹג  לֹא-יָנוּס לָהֶם נָס וְלֹא-יִמָּלֵט לָהֶם פָּלִיט׃ (עמוס ט, א)

כוונתה של המילה "הַמִּזְבֵּחַ" היא בית המקדש בירושלים. ברור שרוב נבואתו של עמוס מתעסקת בממלכה הצפונית, לכן מדוע החזון הזה מתמקד בממלכה הדרומית? התשובה היא, כדי ללמד את הממלכה הצפונית שמה שיקרה ביהודה ישפיע על כל עם ישראל. אף על פי שהעם מכיר את שתי הממלכות כנפרדות, הקב"ה לא מקבל את ההשקפה הזאת. הלשון בפסוק הנ"ל מאוד דומה לישעיהו,

ד וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן׃ (ישעיהו ו, ד)

גם ישעיהו הבין שהחזון שהוא ראה קשור למשפט. בקשר למשפט עמוס אומר "וּבְצַעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם וְאַחֲרִיתָם בַּחֶרֶב אֶהֱרֹג". במילים אחרות, הקב"ה רוצה להרוג את ראש העם – המנהיגים, אשר עוסקים בעבודה זרה ומלמדים את העם לעשות כן. עונשו של אלוקים גם יגיע לאלה שהולכים אחרי המנהיגים, והם ימותו בחרב. הפסוק מסתיים כאשר ה' מבטיח שאף אחד לא יוכל לברוח מהמשפט הזה "לֹא-יָנוּס לָהֶם נָס וְלֹא-יִמָּלֵט לָהֶם פָּלִיט".

בשלושת הפסוקים הבאים עמוס מדגיש את הנקודה הזאת – שאף אחד לא יכול לברוח ממשפטו של הקב"ה,

ב אִם-יַחְתְּרוּ בִשְׁאוֹל מִשָּׁם יָדִי תִקָּחֵם וְאִם-יַעֲלוּ הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אוֹרִידֵם׃    ג וְאִם-יֵחָבְאוּ בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל מִשָּׁם אֲחַפֵּשׂ וּלְקַחְתִּים וְאִם-יִסָּתְרוּ מִנֶּגֶד עֵינַי בְּקַרְקַע הַיָּם מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת-הַנָּחָשׁ וּנְשָׁכָם׃    ד וְאִם-יֵלְכוּ בַשְּׁבִי לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת-הַחֶרֶב וַהֲרָגָתַם וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה׃ (עמוס ט, ב-ד)  

הביטוי "וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה" משמעותי מאוד. עמוס ר"ל שכל הדברים הטובים שהקב"ה רצה לברך בהם את העם – ישראל לא תקבל, אלא שהיא תקבל את העונש (רעה) שה' באמת לא רצה בהתחלה לשים עליה. צ"ל שהקב"ה ידע מה שיקרה בטרם היווסד תבל, אבל רק מפני שהקב"ה יודע שמשהו יקרה בעתיד, זאת לא אומרת שהוא, ישתבח שמו, גרם לכך. הרעה (שהיא בניגוד לרצונו של אלוקים)  תבוא  על ישראל רק בגלל  אי הציות של העם.

ה וַאדֹנָי יְהוִה הַצְּבָאוֹת הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וַתָּמוֹג וְאָבְלוּ כָּל-יוֹשְׁבֵי בָהּ וְעָלְתָה כַיְאֹר כֻּלָּהּ וְשָׁקְעָה כִּיאֹר מִצְרָיִם׃    ו הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל-אֶרֶץ יְסָדָהּ הַקֹּרֵא לְמֵי-הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ יְהוָה שְׁמוֹ׃ (שם פסוקים ה-ו)       

בפסוקים ה-ו עמוס רוצה להדגיש שהרעה שתבוא על העם לא קשורה למזל רע או כל סיבה, כזו או אחרת, אלא שהקב"ה באופן אישי יביא את הרעה כמשפט צדק מהשמים. הנביא משתמש בביטוי "וַאדֹנָי יְהוִה הַצְּבָאוֹת" כדי להזכיר לעם את הסמכות והכוח השייכים לאלוקים. במילים אחרות, העם צריך לזכור מי אמר את הדברים הללו, וכי יש לו את היכולת להגשים את הנבואה. עמוס חוזר לאותו משל שהופיע בפרק הקודם (ראה ח, ח) כאשר הוא אומר "וְעָלְתָה כַיְאֹר כֻּלָּהּ וְשָׁקְעָה כִּיאֹר מִצְרָיִם" לאותה מטרה. 

בפסוק ו יש שתי נקודות חשובות. הראשונה היא שהקב"ה ברא את העולם (שמים וארץ). ז"א מכיוון שאלוקים ברא את היקום, הוא גם יכול להשמיד אותו. העובדה הזאת מביאה את הקורא לנקודה השנייה, דהינו המבול, "לְמֵי-הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ יְהוָה שְׁמוֹ". אלוקים מזכיר את המבול כדי להוכיח שיעשה בעתיד מה שכבר נעשה בעבר. 

בקטע הבא (פסוקים ז עד י) הקב"ה ר"ל שאף על פי שהוא בחר בעם ישראל ונתן לו תפקיד מיוחד, זאת לא אומרת שהתוצאות מחטאותיו יהיו שונות משל הגויים שיתנהגו באותו אופן.  

ז הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-יְהוָה  הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר׃    ח הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי יְהוִה בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה  אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת-בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה׃    ט כִּי-הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל-הַגּוֹיִם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא-יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ׃    י בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי  הָאֹמְרִים לֹא-תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה׃ (שם פסוקים ז-י)

למרות שעם ישראל יסבול כמו הגויים האחרים, עמוס גם אומר, "אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת-בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה". כוונתו של הפסוק היא שהקב"ה לא ישמיד את עם ישראל לגמרי (אֶפֶס). הסיבה לכך היא תוכניתו של אלוקים. עםישראלחייבלהתקייםכדישהמשיחיבוא. זה היה התנאי לביאתו הראשונה וכן גם השנייה. לפיכך אין זה מפתיע שעמוס ממשיך ואומר, "כִּי-הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל-הַגּוֹיִם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל". משמעותה של המילה "וַהֲנִעוֹתִי" לפי מצודת ציון היא "הנעהוהנדה". ז"א הקב"ה ישפוט את ישראל וישלח אותו לגלות, ושם שארית מהעם תחזור בתשובה. רוב עם ישראל יחזור בתשובה באחרית הימים, אחרי שאלוקים יחזיר אותו לאדמתו. כאשר עמוס אומר "וַהֲנִעוֹתִי בְכָל-הַגּוֹיִם" סביר להניח שהוא מתייחס כאן לאחרית הימים, כי הוא משתמש בביטויים "בֵּית יִשְׂרָאֵל" בפסוק ט ו"בֵּית יַעֲקֹב" בפסוק הקודם כדי לדבר על עם ישראל באופן כללי, ולא על שתי ממלכות נפרדות. גם בקטע הבא יש סימנים ברורים שעמוס מנבא על אחרית הימים.

לפני שאנו לומדים את הקטע הבא, הבה נתרכז בפסוק י. כאן יש הוכחה ברורה שהקב"ה יעניש את עמו אפילו למוות! עמוס מזכיר בפסוק הזה "כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי", אבל אלה שבאמת ימותו על ידי החרב, "בַּחֶרֶב יָמוּתוּ", יהיו אלה שלא יאמינו בדבר ה' (החטא הגדול ביותר) ויחשבו שהמשפט (הָרָעָה) לא יתקרב אליהם (הָאֹמְרִים לֹא-תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה). 

נבואתו של עמוס מסתיימת עם מסר של תקווה. יש הבדל גדול בין משמעות המילה "תקווה" בדיבור רגיל למשמעותה בתנ"ך. היום אנשים משתמשים במילה הזאת כדי להביע רצון למשהו לא ידוע. מה שאין כן השימוש בתנ"ך. הפעם הראשונה שהמילה "לקוות" מופיעה בכתבי הקודש היא בבראשית א,ט

ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי-כֵן׃              

כאן כוונתה של המילה היא "לאסוף". ז"א "תקווה" לפי התנ"ך קיימת כאשר מישהו אוסף מה שהקב"ה אמר על אודות נושא מסוים, והאיש הזה מאמין באמונה שלמה שמה שהוא – ישתבח שמו – אמר, יקרה, והאדם הזה מבסס את החלטותיו והתנהגותו על דבר אלוקים בלבד. זאת, אף על פי שאין סימנים הנראים לעין שמה שהקב"ה אמר יתרחש. לפיכך, חובה להאמין שמה שעמוס מנבא בקטע הבא יקרה.  

יא בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם׃    יב לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם  נְאֻם-יְהוָה עֹשֶׂה זֹּאת׃ (עמוס ט, יא-יב)

הפסוקים הללו גם מופיעים בברית החדשה בספר מעשי השליחים, אך יש כמה הבדלים,

אַחֲרֵי-כֵןאָשׁוּב וְאָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וַהֲרִסוֹתֶיהָ אָקִים וּבְנִיתִיהָ׃ לְמַעַן יִדְרְשׁוּ שְׁאֵרִית אָדָם אֶת-יְהוָֹה וְכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהוָֹה עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה׃ (מעה"ש טו, טז-יז)

מה משמעותם של ההבדלים האלה? יש האומרים שהמחברים של הברית החדשה שינו את התנ"ך בכמה מקומות, ולכן אי אפשר להסתמך על הברית החדשה. אך אין זה כך. דבר ראשון, הברית החדשה נכתבה ביוונית, לכן כאשר המחברים ציטטו מהתנ"ך בדרך כלל הם לא תרגמו את העברית ליוונית, אלא הם השתמשו ב"תרגום השבעים" (תרגום יווני של התנ"ך אשר מוכר כסמכותי ביהדות). היום הנוסח של התנ"ך שהרבנים מקבלים הוא נוסחמסורתי. הנוסח הזה הוא מהמאה העשירית לספירה. חשוב לציין שמגילותיםהמלח הן אלף שנה יותר מוקדמות. כאשר יש הבדלים בין המגילות הללו לנוסח המסורתי יש נטייה חזקה למגילות ים המלח להיות מותאמות לתרגום השבעים. אין ספק שהגרסה של המגילות הללו הייתה אותה גרסה של תרגום השבעים. כתוצאה מכך, רוב החוקרים הסיקו שיש לתרגום השבעים סמכות גדולה יותר. 

בנוגע להבדלים בין הברית החדשה לתנ"ך של היום, יש שלושה דברים שראוי לחקור. דבר ראשון, "אַחֲרֵי-כֵןאָשׁוּב" במקום "בַּיּוֹםהַהוּא". כאשר הנוסח המסורתי השתמש בביטוי "בַּיּוֹםהַהוּא" הוא נתן משמעות של אחרית הימים ושל משפט. ואילו הברית החדשה השתמשה בביטוי "אַחֲרֵי-כֵןאָשׁוּב" כדי לתת משמעות של הגשמת הבטחה. הסיבה לכך היא שהמילה "אָשׁוּב" גם מופיעה בספר בראשית יח, י "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ..." כאן זה בהקשר של ההבטחה של לידתו של בן לשרה – יצחק. מדוע העניין של ההבטחה כל כך חשוב? כדי לענות על השאלה הזאת יש צורך להבין את ההקשר בין ציטוטו של הדובר בספר מעשי השליחים והנושא בקטע הבא.

בספר מעשי השליחים פרק טו הייתה מחלוקת בין היהודים לגבי הגויים שפנו לאלוקים באמצעות הבשורה. הגויים הללו רצו להצטרף ליהודים, שגם קיבלו אותה הבשורה. המחלוקת הייתה האם הגויים, קודם להצטרפותם לקהילת המאמינים, חייבים להתגייר (ברית מילה), ורק לאחר מכן הם יכולים להיכנס לקהילת המאמינים המשיחים, או שלא? הפרק פותח במילים, 

1 וַיֵּרְדוּ אֲנָשִׁים מִיהוּדָה וְהֵם מוֹרִים אֶת-הָאַחִים לֵאמֹר אִם-לֹא תִמּוֹלוּ כְּדָת משֶׁה לֹא תִּוָּשֵׁעוּן׃ 2 וַיְהִי רִיב וּמַחֲלֹקֶת רַבָּה לְפוֹלוֹס וּלְבַר-נַבָּא עִמָּהֶם וַיִּגְזְרוּ שֶׁיַּעֲלוּ פּוֹלוֹס וּבַר-נַבָּא וַאֲחֵרִים מֵהֶם לִירוּשָׁלַיִם אֶל-הַשְּׁלִיחִים וְהַזְּקֵנִים עַל הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת׃ (מעה"ש טו, א-ב)

צ"ל שאלה שירדו מיהודה היו אותם אנשים שהפריעו לשאול (פולוס) ברוב המקומות שבהם בישר את הבשורה לגויים שהיו בחו"ל, ומאלה ששמעון כיפא פחד באנטיוכיה (ראה איגרת אל הגלטיים ב, יא). אנו לומדים שאחרי שכמה אנשים חשובים משני הצדדים דברו, יעקב, מנהיגה של קהילת המאמינים בירושלים, פסק דין על אודות העניין.

13 וַיְכַלּוּ לְדַבֵּר וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמַר אֲנָשִׁים אַחִים שִׁמְעוּ אֵלָי׃ 14 שִׁמְעוֹן סִפֵּר אֶת-אֲשֶׁר רָאָה הָאֱלֹהִים בַּתְּחִלָּה לָקַחַת עַם לִשְׁמוֹ מִבֵּין הַגּוֹיִם׃ 15 וְלָזֹאת מַסְכִּימִים דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים כַּכָּתוּב׃ 16 אַחֲרֵי-כֵן אָשׁוּב וְאָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וַהֲרִסוֹתֶיהָ אָקִים וּבְנִיתִיהָ׃ 17 לְמַעַן יִדְרְשׁוּ שְׁאֵרִית אָדָם אֶת-יְהוָֹה וְכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהוָֹה עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה׃ (שם יג-יז)

יעקב הגיב בבהירות שהעובדה שהגויים מצטרפים אל היהודים באמצעות הבשורה, לא היה בה משהו לא צפוי, אלא שכל הנביאים נבאו את הדבר הזה. כדי להצדיק זאת ציטט יעקב מנבואתו של עמוס. לפיכך קל להבין למה הטקסטים העתיקים דברו על הרבה גויים שיבואו לאותה אמונה, כמו היהודים, כהגשמת ההבטחה. 

דבר שני בנוגע להבדלים בין תרגום השבעים לנוסח המסורתי שמופיעים בפסוק יז, הוא שנמצאת בנוסח המסורתי המילה "יירשו" לעומת המילה "ידרשו" הכתובה בתרגום השבעים. כאן רוב תלמידי החכמים מסבירים את זאת כטעות של הסופרים. ההבדל בין המילים הללו הוא רק "י" במקום "ד". מפני שיש לטקסטים העתיקים בעברית "ד" כמו שנמצאת בתרגום השבעים, המילה "ידרשו" עדיפה.

ההבדל השלישי: בנוסח המסורתי כתובה המילה "אדום" ואילו בתרגום השבעים והטקסטים העתיקים "אדם". שוב, מה שכתוב לפי הטקסטים הללו יותר מתאים לפי ההקשר ממה שכתוב בנוסח המסורתי.

עכשיו ברור מדוע יעקוב בחר בפסוקים הללו מנבואתו של עמוס כדי להסביר את התופעה של הרבה גויים המקבלים את אותה אמונה כמו היהודים. לא רק לנביאים יש את ההסבר הזה, גם בתורה אפשר לראות שלפי רצונו של ה', ישראל תהייה קהל של יהודים וגויים.

ג וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים׃ (בראשית כח, ג)

שלושת הפסוקים האחרונים מדברים על אודות התפקיד החשוב של עם ישראל וגם ארץ ישראל. 

 יג הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה׃    יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם׃    טו וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃ (עמוס ט, יג-טו)

בפסוק יג השתמש עמוס במשל שמלמד את הקורא שבאחרית הימים הקב"ה יברך את העולם בשפע. אין ספק שהביטוי "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה" מתייחס אל ימות המשיח. כוונתו של המשפט "וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע" היא לתאר ברכות רבות עד כדי כך שלפני שהקוצר יסיים את עבודתו יגיע הזמן של החורש להתחיל את עבודתו. החלק השני של המשפט גם מתאר ברכות בשפע. כאן מי שדורך על הענבים עדיין עובד כאשר מגיע הזמן לנטוע. הפסוק מסתיים במילים "וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה". המשפט הזה דומה מאוד למה שכתוב בנבואתו של יואל,

יח וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב... (יואל ד, יח)

מיואל הנביא אנו למדים שאם העם עובד את הקב"ה כמו שצריך, הארץ נותנת את יבולה. אבל כאשר מתקיימת עבודה זרה, הארץ לא מבורכת,    

י שֻׁדַּד שָׂדֶה אָבְלָה אֲדָמָה  כִּי שֻׁדַּד דָּגָן הוֹבִישׁ תִּירוֹשׁ אֻמְלַל יִצְהָר׃    יא הֹבִישׁוּ אִכָּרִים הֵילִילוּ כֹּרְמִים עַל-חִטָּה וְעַל-שְׂעֹרָה  כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה׃    יב הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה רִמּוֹן גַּם-תָּמָר וְתַפּוּחַ כָּל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבֵשׁוּ כִּי-הֹבִישׁ שָׂשׂוֹן מִן-בְּנֵי אָדָם׃   (יואל א,י-יב)

השאלה המתבקשת היא, איך יבואו הברכות הללו לעולם? התשובה נמצאת בפסוק הבא,

יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם׃ (עמוס ט, יד)

הפסוק הנ"ל אומר באופן נחרץ וברור שבאחרית הימים הקב"ה, לפי תוכניתו, יחזיר את עמו, ז"א בני יעקב (יהודים באופן ביולוגי), לארץ ישראל. בהתאם לנבואה הזאת, לא מספיק שהיהודים יגורו במדינת ישראל, אלא כתוב "וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת". ז"א חובה שיהודים יבנו ויגורו דווקא בערים שאבותינו גרו בהן. ככלל אנו מדברים על יהודה ושומרון – המקומות שהעולם אומר שאנחנו חייבים לתת לערבים למען השלום. השלום הזה הוא לא שלום אמיתי וכמובן שאינו מהקב"ה. אדרבא, הקמתה של מדינה פלסטינית היא מרשם למלחמה ומשפט מהקב"ה כמו שכתוב,

א כִּי הִנֵּה בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא  אֲשֶׁר אשוב (אָשִׁיב) אֶת-שְׁבוּת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם׃    ב וְקִבַּצְתִּי אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל-עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל-עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת-אַרְצִי חִלֵּקוּ׃ (יואל ד, א-ב)

בסוף הפסוק, איפה שכתוב "וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם" מתגלה לקורא שרק כאשר עם ישראל יציית לנבואה הזאת הוא ייהנה מהברכות האלה. הפסוק האחרון מוכיח שעמוס באמת מנבא על זמן שעתיד לבוא ולא על תקופה שכבר עברה. 

טו וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃ (עמוס ט, טו)

חשוב לשים לב שה' באופן אישי יושיב את בני יעקב על מדינת ישראל "וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם". בביטוי "וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם" המילה "עוֹד" מצדיקה את טענתי שהנבואה הזאת יכולה להתייחס רק אל אחרית הימים. הביטוי האחרון "אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" כתוב בלשון של הבטחה. שוב אנו רואים את הקשר בין הבטחות ה' לבני יעקב השוכנים בארץ ישראל.