ירמיהו לא

ירמיהו פרקים ל' ול"א ביחס לאחרית הימים

נבואתו של ירמיהו נכתבה במשך ארבעים שנה, וכמעט כל התקופה הזאת הייתה לפני חורבן הבית הראשון. למרות שרוב נבואתו עוסקת בזמנו, יש הרבה מקומות שבהם ירמיהו מתנבא על אודות אחרית הימים. למשל, 

 

"ג כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אָמַר יְהוָה וַהֲשִׁבֹתִים אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם וִירֵשׁוּהָ׃" ירמיהו ל, ג

העובדה שמוזכרות כאן יִשְׂרָאֵל ויהוּדָה מרמזת על הגאולה הסופית. שוב ושוב מספר דבר ה' איך יחזיר אלוקים את עמו לארץ ישראל, לפני שהוא, ישתבח שמו, יקים את מלכותו. חשוב לציין שהאבות גם מוזכרים בפסוק הנ"ל (אֲשֶׁר-נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם). כמו שכתוב במאמרים אחרים, כמעט כל פעם שהאבות מוזכרים בכתבי הקודש, הדבר צריך לגרום לקורא לחשוב על הבטחות האלוקים. 

על אף ההבטחות שיש בפסוק ג, מיד אחרי כן, בפסוקים ד-ז, מדבר ירמיהו על המשפט,    

"ד וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל-יִשְׂרָאֵל וְאֶל-יְהוּדָה׃ ה כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם׃ ו שַׁאֲלוּ-נָא וּרְאוּ אִם-יֹלֵד זָכָר מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל-גֶּבֶר יָדָיו עַל-חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כָל-פָּנִים לְיֵרָקוֹן׃ ז הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת-צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ׃" 

שם ל, ד-ז

גם בקטע הזה ירמיהו מתנבא על אחרית הימים. אף על פי שהעולם שואף לשלום, לא יהיה שלום בכלל. הנביא מתאר את אחרית הימים כתקופה שתהייה מלאה בסבל. בספרות שעוסקת באחרית הימים מתואר הסבל שיהיה במשך התקופה הזאת כצירי לידה. זאת הסיבה שאנו קוראים "כָל-גֶּבֶר יָדָיו עַל-חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה" (פסוק ו). כוונת הכתוב בפסוק ז "הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ" היא שזו התקופה הכי גרועה בהיסטוריה של האנושות. גם לעם ישראל התקופה הזאת תהייה קשה ביותר. אפילו יותר קשה מהשואה. ושוב, מיד אחרי שהקורא לומד על התקופה הנוראה הזאת, ירמיהו מבשר על הגאולה – "וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ". ירמיהו ל, ז הוא פסוק מפורסם מאוד ומגלה לקורא כמה עקרונות בסיסיים. הדבר הראשון, עם ישראל לא יתנהג לפי רצונו של הקב"ה עד שייכנס לתקופה קשה של רדיפות. צ"ל שזהו לא רצונו של הקב"ה לתת לאויביו של עם ישראל את היכולת להפריע לעמו, אך הדבר יקרה מפני שעם ישראל לא ישים לב לדבר ה'. הדבר השני, רק בגלל הרדיפות יחזור עם ישראל בתשובה ובסופו של דבר הוא ייוושע (וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ). אנו גם למדים נקודה משמעותית מאוד בשני הפסוקים הבאים.          

"ח וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק וְלֹא-יַעַבְדוּ-בוֹ עוֹד זָרִים׃ ט וְעָבְדוּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם׃" שם ל, ח-ט

הקטע הנ"ל מתקשר גם לאחרית הימים (וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא), ויש בו שני דברים שהנביא מגלה. קודם כל עם ישראל יהיה במצוקה לפני הגאולה הסופית. מקור המצוקה הזאת הוא אויביו. כאשר עם ישראל יפנה לאלוקים באמונה ויחזור בתשובה, הקב"ה הבטיח לו "אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק וְלֹא-יַעַבְדוּ-בוֹ עוֹד זָרִים". אם אנו לומדים את ההיסטוריה של עם ישראל, נראה שהסיבה היחידה שעם ישראל נפל תחת עול העבדות היא עבודה זרה. ז"א במשך רוב התקופה של אחרית הימים (עד הקץ) העם יעסוק בעבודה זרה. כיצד להבין את העובדה הזאת? פשוט, היהדות של הרבנים, שמבוססת על התורה שבעל פה במקום על התנ"ך והברית החדשה, גורמת לאלה שהולכים לפיה לעשות עבודה זרה. אלה מילים קשות, אבל הביטוי "יַעַבְדוּ-בוֹ (ביום ההוא) עוֹד זָרִים" מתייחס לעבודה זרה (סוג של עבודה רוחנית) ולא לעבודה רגילה (עבודה מעשית). אנו יודעים את זה כי בפסוק ט גם מופיע הרעיון של עבודה רוחנית, "וְעָבְדוּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם". אין זה הגיוני שאותה מילה "לעבוד" בפסוק ח מביעה את המושג של עבודה כמו עבד המשרת את אדונו, אבל ארבע מילים אחרי כן, המשמעות של אותה מילה היא עבודת ה'. המילה בפסוק ח "זָרִים" מתייחסת לאלילים או אלוהים אחרים. עוד פרט בפסוק ט, כתוב "וְעָבְדוּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם". אין מחלוקת בין הפרשנים ש"דָּוִד מַלְכָּם" הוא המשיח. אבל לצערנו הרב, היהדות של הרבנים לא פירשה את המשפט הנ"ל "אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם" נכון. הפירוש הנכון הוא – אשר הקב"ה הקים מהמתים. צ"ל שכאשר תחיית המתים מוזכרת בכתבי הקודש, אחד הדברים שהיא מביעה הוא הקמת מלכות ה'. כמובן, יש קשר ישיר בין הקמת מלכותו לבין עבודתו של המשיח מושיענו. לפיכך לא מפתיע שאנו קוראים בקטע הבא,     

"י וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד׃   יא כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם-יְהוָה לְהוֹשִׁיעֶךָ  כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אַךְ אֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ׃" 

שם ל, י-יא

ירמיהו מתייחס לעם ישראל באופן כללי, "עַבְדִּי יַעֲקֹב ויִשְׂרָאֵל". הסיבה לכך היא כי הכתוב כאן אינו מתקשר לסוף גלות בבל, אלא לסוף העולם הזה במשך אחרית הימים, כאשר הקב"ה יפעל עם כלל ישראל. חשוב לציין שפעמיים מופיע המושג ישועה, "הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ" ו"לְהוֹשִׁיעֶךָ". עוד הוכחה שהנביא מספר על אחרית הימים היא, שהאויב בפסוקים הנ"ל הוא לא רק בבל, אלא "בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ". למרות שהקב"ה ישמיד את המדינות שהפריעו לעמו (כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ) ישראל לא חף מפשע. הסיבה שבגללה נתן אלוקים לגויים לעשות את הדברים האכזריים לעמו במשך התקופה שנקראת "וְעֵת-צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב" היא אי ציות של העם היהודי. פעמיים כתוב בפסוקים יד וטו בקשר לעם ישראל "עַל רֹב עֲו‍ֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ". אנו למדים שאף על פי שאלוקים השתמש בגויים כדי להעניש את עמו, הגויים הללו לא עשו כך מפני שהם רצו לשרת את הקב"ה, אלא כי הם שנאו את העם היהודי, ולפיכך בסופו של דבר  יביא עליהם ה' את המשפט שמגיע להם.

יש הרבה אנטישמיות בכנסייה היום. לצערנו הרב היא לא חדשה. רוב הכנסייה לא מודה בזכותה של הארץ המובטחת לעם היהודי על ידי הקב"ה. הכנסייה מעדיפה לטעון שללא אמונה בישוע מנצרת כל ההבטחות שאלוקים הבטיח לעם היהודי מבוטלות. אבל בהתאם לנבואתו של ירמיהו ורוב הנביאים האחרים, הקב"ה יחזיר את העם היהודי לארצו לא מפני שיש לו אמונה בישוע, אלא כדי שהוא יגיע לאמונה בו. ברור בפסוק הבא שהקב"ה ירפא את עמו,          

יז כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם-יְהוָה  כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ׃"

שם ל, יז

כאן ירמיהו משתמש בשתי מילים שונות כדי להביע את הרפואה שהוא יביא לעם ישראל: אֲרֻכָה ואֶרְפָּאֵךְ. בסוף הפסוק הגויים לועגים לנִדָּחָה (היהודים) על אודות הבטחתו של אלוקים לציון, ז"א מלכותו (נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ). אבל בשנת 1948 למניין הוקמה באופן רשמי מדינת ישראל, ומאז יותר משישה מיליון יהודים חזרו לארץ. העובדה הזאת הביעה את נאמנותו של אלוקים כמו שכתוב,

"יח כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי-שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל-תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל-מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב׃ יט וְיָצָא מֵהֶם תּוֹדָה וְקוֹל מְשַׂחֲקִים וְהִרְבִּתִים וְלֹא יִמְעָטוּ וְהִכְבַּדְתִּים וְלֹא יִצְעָרוּ׃ כ וְהָיוּ בָנָיו כְּקֶדֶם וַעֲדָתוֹ לְפָנַי תִּכּוֹן וּפָקַדְתִּי עַל כָּל-לֹחֲצָיו׃    כא וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וּמֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא וְהִקְרַבְתִּיו וְנִגַּשׁ אֵלָי  כִּי מִי הוּא-זֶה עָרַב אֶת-לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם-יְהוָה׃ כב וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים׃" שם ל, יח-כב

גם בפסוק יח ברור לגמרי שהקב"ה יביא יהודים לארץ ישראל, כדי שהוא ירחם עליהם וכדי שהם יבנו את ירושלים באותו מקום שהייתה. את כל זאת יעשה עם ישראל בתודה לאלוקים (ראה פסוק יט). יש אומרים שהמילים "אַדִּירוֹ וּמֹשְׁלוֹ" מתייחסות למלך המשיח שבאמצעות עבודתו עם ישראל יוכל להתקרב אל הקב"ה ולעבוד אותו (ראה פסוק כא). בפסוק כב מופיעה ההגדרה הידועה של גאולה (וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים).  

הפרק מסתיים במילים,

כג הִנֵּה סַעֲרַת יְהוָה חֵמָה יָצְאָה סַעַר מִתְגּוֹרֵר  עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל׃ כד לֹא יָשׁוּב חֲרוֹן אַף-יְהוָה עַד-עֲשֹׂתוֹ וְעַד-הֲקִימוֹ מְזִמּוֹת לִבּוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ׃ כה בָּעֵת הַהִיא נְאֻם-יְהוָה אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם׃" שם ל, כג-כה

כאן הקורא שוב נתקל בזעמו של הקב"ה שהוא ישפוך על אלה שעומדים נגד תוכניתו בקשר לעם ישראל. חשוב מאוד לציין כי הטקסט אומר באופן מפורש שהנבואה הזאת (פרק ל) מספרת לקורא מה שיקרה "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים", ובנוסף לכך אנשים (רוב היהודים וגויים) לא יבינו את זה (תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ) עד סוף העולם. בפסוק האחרון ירמיהו שוב מתייחס אל הגאולה ומשתמש בביטוי "לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל". הביטוי הזה דומה מאוד למה שכתוב בספר בראשית בפרשת לך לך, "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". הברכה בפרשת לך לך היא אותה הברכה שמופיעה בנבואתו של ירמיהו, דהיינו להיות במערכת יחסים עם אלוקים באמצעות הברית. עלינו לשים לב לשינוי בלשון. בספר בראשית כתוב "כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", ואילו בנבואתו של ירמיהו כתוב "לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל". מהי הסיבה לשינוי הזה? התשובה היא כי בפרשת לך לך המילה "הָאֲדָמָה" מתייחסת לכל האנושות. ז"א יש היכולת לכל אדם לקבל את הברכה. אבל בירמיהו השינוי מ"הָאֲדָמָה" ל"יִשְׂרָאֵל" מגלה לקורא שבסופו של דבר מי שבאמת יקבל את הברכה הזאת צריך להיות קשור לעם ישראל. במילים אחרות, אי אפשר להתנגד לתוכניתו של אלוקים בקשר לישראל ולהיות מבורך. זאת הסיבה שישוע אמר "כִּי הַיְשׁוּעָה מִן-הַיְּהוּדִים הִיא" (ראה יוחנן ד, כב). בנוגע ליהודים הנביא ממשיך בפרק הבא ואומר        

"א כֹּה אָמַר יְהוָה מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל׃ ב מֵרָחוֹק יְהוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד׃" ירמיהו לא, א-ב

חשוב לציין שבפסוקים הנ"ל הנביא משתמש בשתי מילים "חֵן" וחָסֶד". המילים הללו מתייחסות לסליחת החטאים. כתוב בפסוק א שהיהודים שישרדו מעת צרה ליעקב ויברחו למדבר מצאו חן. בכתבי הקודש המושג "מדבר" משמעותי מאוד. הקב"ה השאיר את בני ישראל מ' שנה במדבר כדי ללמד אותם להאמין בו ולהסתמך עליו. לפיכך רק היהודים שבאו לאמונה ובקשו סליחה מצאו חן וחסד. בפסוק ב אנו למדים שהקב"ה סיפק לאלה את הסליחה מפני שיש לו "אַהֲבַת עוֹלָם" לעם ישראל.   

משום שאלוקים סלח לעמו יהיו המון שמחה, תהילה וצהלה לישראל. צ"ל שהטקסט לא אומר "כל יהודי", אלא "וְאִמְרוּ הוֹשַׁע יְהוָה אֶת-עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל" (ראה למטה פסוק ו). 

ו כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע יְהוָה אֶת-עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל׃ ז הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו  קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה׃ ח בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל-נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ  כִּי-הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא׃" שם לא, ו-ח

שוב ושוב ירמיהו מדגיש את העובדה שבאחרית הימים הקב"ה יחזיר את העם היהודי לארץ ישראל. יש שני מקומות משמעותיים המוזכרים בפסוק ז, "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץצָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ". אֶרֶץ צָפוֹן היא ברית המועצות לשעבר, והביטוי מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ מתייחס למדינות רחוקות מהארץ המובטחת. בהתאם לעוד נבואות, מה שכתוב בפסוק ז הוא סימן לגאולה הסופית. גם כתוב על היהודים הללו שיחזרו לארץ "בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו  קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה". רש"י מפרש את זה ש"אפילו הנכשלים שבהם לא אמאס". יכול להיות שרש"י קישר את הפסוק הנ"ל לנבואתו של זכריה,

"ח בַּיּוֹם הַהוּא יָגֵן יְהוָה בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְהָיָה הַנִּכְשָׁלבָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד וּבֵית דָּוִיד כֵּאלֹהִים כְּמַלְאַךְ יְהוָה לִפְנֵיהֶם׃" זכריה יב, ח

לפי הפשט לא יישאר שום יהודי בגלות, אלא כולם "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים". מדוע היהודים יבכו בתחנונים? התשובה היא, העם היהודי יכיר לבסוף את ישוע מנצרת כמשיחו ויתאבל על מותו ויבקש חן (רחמים וחסד) כמו שכתוב בזכריה,

"י וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר׃" שם יב, י

אם הקורא באמת שם לב לדברים הללו הוא יבין שירמיהו אומר שהקב"ה יחזיר את עמו, "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים", ואילו בזכריה כתוב שהעם כבר נמצא בארץ כאשר יבקש חן. צ"ל שאין כאן סתירה. בקטע מירמיהו העם רק יצא מהגלות במשך התקופה שנקראת "עת צרה ליעקב", ולפיכך בגלל הרדיפות העם בכה וביקש עזרה. לא כתוב בירמיהו שהעם בא לאמונה במשיח בדרך לארץ. לפי זכריה, העם גם נמצא במצב קשה וסובל בגלל כל הגויים שיעלו לארץ כדי לעשות מלחמה. שוב העם יבקש חן, ובפעם הזאת הקב"ה יענה והמשיח יתגלה לעמו. העובדה שאֶפְרַיִם מוזכר כאן היא עוד הוכחה שמדובר פה באחרית הימים. המשפט "כִּי-הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא" דומה להגדרה לגאולה "וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים" שמופיעה בהרבה מקומות בתנ"ך.  

הנביא ממשיך להתנבא באותו נושא בקטע הבא,      

ט שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ׃ י כִּי-פָדָה יְהוָה אֶת-יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ׃ יא וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם-צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל-טוּב יְהוָה עַל-דָּגָן וְעַל-תִּירֹשׁ וְעַל-יִצְהָר וְעַל-בְּנֵי-צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא-יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד׃ יב אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם׃ יג וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת-טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם-יְהוָה׃" שם לא, ט-יג

למרות שגם כאן הנושא הוא גאולת העם היהודי, ירמיהו מצווה את הגויים לבשר על כך שהקב"ה יגאל את עמו בעתיד לבוא. לצערנו הרב הגויים לא קבלו את הציווי הזה, ואפילו רוב הנוצרים מתכחשים לו.     

בפסוקים הבאים ירמיהו נותן דוגמה שמביעה את התנגדותם של הגויים לקבל את רצונו של הקב"ה בנוגע לעם היהודי. 

"יד כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" שם לא, יד 

בזמן לידת בנימין היו לרחל הרבה בעיות עד כדי כך שהיא נפטרה. לפי המסורת, רחל התנבאה כשנשמתה עומדת לצאת ממנה ודברה על אירוע שיתרחש בעתיד. רוב הפרשנים מהרבנים פירשו את הקטע הנ"ל על עם ישראל שילך לגלות. אבל לפי הברית החדשה אנו לומדים על פירוש נוסף. בספר מתתיהו, אחרי שהמלך הורדוס שמע על לידתו של ישוע בבית לחם, כתוב,

"16 וַיַּרְא הוֹרְדוֹס כִּי הֵתֵלּוּ בוֹ הַמְּגוּשִׁים וַיִּקְצֹף מְאֹד וַיִּשְׁלַח וַיַּהֲרֹג אֶת-כָּל-הַיְלָדִים אֲשֶׁר בְּבֵית-לֶחֶם וּבְכָל-גְּבוּלֶיהָ לְמִבֶּן-שְׁנָתַיִם וּלְמָטָּה לְפִי הָעֵת אֲשֶׁר חָקַר מִפִּי הַמְּגוּשִׁים׃ 17 אָז הוּקַם הַנֶּאֱמָר בְּפִי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר׃ 18 קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי וּבְכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ׃" מתתיהו ב, טז-יח

ז"א באמצעות רוח הקודש רחל ראתה מה שיקרה לכל התינוקות בסביבות בית לחם. ברור שיש קשר בין שני הפירושים הללו. רחל באמת בכתה על בניה (עם ישראל) שהלכו לגלות וגם על התינוקות שנהרגו.  ירמיהו ממשיך ואומר,

"טו כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה  כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב׃ טז וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם׃" ירמיהו לא, טו-טז

לכן אף על פי שהדברים הללו היו נוראים מאוד, בזכות לידתו של המשיח יהיו "שָׂכָר" ו"תִּקְוָה" לעם ישראל. מתי? כתוב בפסוק טז "לְאַחֲרִיתֵך", דהיינו בעתיד לבוא או במילים אחרות, בזמן הגאולה. גם כאן הנביא מזכיר לקורא את העם היהודי שיחזור לארצו "וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב", "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". 

עכשיו נדלג לפסוק כו אשר מתחיל לדבר על זמן הגאולה.

"כו הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְזָרַעְתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה׃ כז וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ  כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטֹעַ נְאֻם-יְהוָה׃" שם לא, כו-כז 

בהתאם למה שכתוב בקטע הנ"ל זה בלתי אפשרי להתכחש לכך שבאחרית הימים הקב"ה יפנה לעם היהודי שוב וייטע אותו בארץ המובטחת. מעניין שירמיהו אומר "זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה". הרעיון כאן בא בריבוי כדי להגיד שהקב"ה יברך לא רק את עם ישראל, אבל גם מה שקשור לעם היהודי. בפסוק הבא (כז) אנו רואים את נאמנותו של אלוקים. הוא, ישתבח שמו, היה נאמן כאשר שפט את עמו והוא יהיה נאמן כאשר יברך את עמו בזכות הגאולה. אנו יודעים שהדברים מתקשרים לגאולה כי ירמיהו אומר,

"כח בַּיָּמִים הָהֵם לֹא-יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה׃ כט כִּי אִם-אִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת  כָּל-הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו׃" שם לא, כח-כט

כוונת הפסוקים הנ"ל היא ללמד את הקורא על אודות השינוי אשר יבוא לעולם הזה בימי הגאולה. כאן ירמיהו השתמש במשל כדי להגיד שבעבר העולם לא היה מנוהל באופן הוגן. בעבר אב יכול היה לחטוא (אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר), אבל בנו (הדור הבא) קיבל את העונש (וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה). בעתיד לבוא העולם יהיה תחת סמכות המשיח והאיש שיחטא יקבל את העונש המגיע לו. 

ירמיהו התנבא על הברית החדשה,

"ל הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה׃ לא לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם-יְהוָה׃ לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם-יְהוָה נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם׃ לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת-יְהוָה  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם נְאֻם-יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד׃" שם לא, ל-לג

על אף שהברית הזאת היא חדשה עדיין יש לה קשר לברית הקודמת, ז"א לתורת משה. ירמיהו מבהיר שהברית החדשה שונה מהברית הישנה מפני שקיום הברית הראשונה היה תלוי בעם ישראל שהיה צריך לשמור אותה. אין הדבר כך בברית החדשה. את הברית החדשה הקב"ה שומר לפי חסדו. היא לא תהייה תלויה בשום איש, אלא בהקב"ה בלבד. כל איש שמקבל אותה, אלוקים ייתן בו את רוח הקודש (כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם-יְהוָה נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה). בזכות רוח הקודש כל איש יכיר את הקב"ה באופן אישי (וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת-יְהוָה כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם נְאֻם-יְהוָה). עלינו לשים לב לכמה דברים חשובים בפסוקים הללו. הביטויים "יָמִים בָּאִים" ו"אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם" מספרים על הגאולה. זאת הסיבה שבגללה גם מוזכרת כאן ההגדרה של הגאולה הסופית, "וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם" (ראה פסוק לב). העובדה שירמיהו מאחד את המושג של סליחת החטאים לגאולה היא משמעותית מאוד. במילים אחרות, אפשר להגיד שהדבר העיקרי בנוגע לגאולה הוא סליחת החטאים, כמו שכתוב בפסוק לג, "כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד". באיגרת אל העברים המחבר גם דיבר על אודות הברית החדשה,

"1 וְזֶה רֹאשׁ הַנֶּאֱמָרִים שֶׁיֶּשׁ-לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל אֲשֶׁר יָשַׁב לִימִין כִּסֵּא הַגְּדֻלָּה בַּשָּׁמָיִם׃ 2 וְהוּא מְשָׁרֵת הַקֹּדֶשׁ וְהַמִּשְׁכָּן הָאֲמִתִּי אֲשֶׁר-כּוֹנֲנוֹ אֲדֹנָי וְלֹא אָדָם׃ 3 כִּי כָּל-כֹּהֵן גָּדוֹל הוּא מֻפְקָד לְהַקְרִיב מְנָחוֹת וּזְבָחִים וְעַל-כֵּן צָרִיךְ שֶׁגַּם זֶה יִהְיֶה לוֹ מַה-שֶּׁיַּקְרִיב׃ 4 וְהִנֵּה אִלּוּ הָיָה בָאָרֶץ לֹא הָיָה כֹּהֵן כִּי יֶשׁ-פֹּה הַכֹּהֲנִים הַמַּקְרִיבִים הַקָּרְבָּנוֹת עַל-פִּי הַתּוֹרָה׃ 5 וּמְכַהֲנִים לִדְמוּת וְצֵל הַדְּבָרִים שֶׁבַּשָּׁמָיִם כַּאֲשֶׁר צֻוָּה משֶׁה בְּבֹאוֹ לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן כִּי-אָמַר אֵלָיו רְאֵה וַעֲשֵׂה הַכֹּל בְּתַבְנִיתוֹ אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר׃ 6 וְעַתָּה הוּא (ישועמנצרת) קִבֵּל שֵׁרוּת מְעֻלֶּה כְּפִי מַעֲלַת הַבְּרִית שֶׁהוּא סַרְסוֹר לָהּ אֲשֶׁר הוּקְמָה עַל-הַבְטָחוֹת טֹבוֹת וִיתֵרוֹת׃ 7 כִּי אִלוּ הָיְתָה הָרִאשׁוֹנָה הַהִיא גְּמוּרָה לֹא-יְבֻקַּשׁ מָקוֹם לִשְׁנִיָּה׃" אגרת אל העברים ח, א-ז

לסיום, נלמד את שלושת הפסוקים הבאים, 

"לד כֹּה אָמַר יְהוָה נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃ לה אִם-יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם-יְהוָה גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל-הַיָּמִים׃ לו כֹּה אָמַר יְהוָה אִם-יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי-אֶרֶץ לְמָטָּה  גַּם-אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל-כָּל-אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם-יְהוָה׃" ירמיהו לא, לד-לו

הפסוקים הנ"ל מביעים הבטחה חזקה מאלוקים לגבי העם היהודי. בניגוד לכופרים שמאמינים בתורת החילוף, ירמיהו אומר שרק אם אדם יכול להפר את חוקי הטבע אז "גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל-הַיָּמִים". בחצי השני של הקטע הזה ירמיהו אומר שאם אדם יכול למדוד שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה או אם מישהו יכול לחקור מוֹסְדֵי-אֶרֶץ לְמָטָּה  גַּם-אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל-כָּל-אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם-יְהוָה". 

אי אפשר להתווכח שיש לאלוקים תוכנית לעם היהודי בזמן הגאולה.