עמוס ב

נבואתו של עמוס חלק ב'

פרק ב, פסוקים ד-ה

אף על פי שהמשפט על עם ישראל נרמז כבר בפרק הראשון (פסוק ב), נבואתו של עמוס על אודות העם היהודי מתחילה ממש רק בפרק ב פסוק ד.

 

ד כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ  עַל-מָאֳסָם אֶת-תּוֹרַת יְהוָה וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם אֲשֶׁר-הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם׃ ה וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בִּיהוּדָה וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִָם׃ (עמוס ב, ד-ה).

כבר למדנו שעם ישראל הוא העם שנבחר על ידי הקב"ה להיות מנהיגו של העולם. יחד עם זאת הוא אשם באופן חלקי בחטאיהם של הגויים. מדוע? כי עם ישראל לא שמר את התורה, ולפיכך לא לימד את הגויים את דרכי ה'. במילים אחרות, הוא לא היה לאור הגויים. עמוס מגלה לקורא לא רק שעם ישראל לא קיים את מצוות ה', אלא שהוא מאס בתורה (פסוק ד). חשוב לציין שלא כתוב "תורת משה", אלא "תורת יי". לשון זו מדגישה את הקשר בין התורה לקב"ה. ישוע מנצרת לימד זאת כאשר הוא, ישתבח שמו, אמר:

אִם-אֲהַבְתֶּם אֹתִי אֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ׃ (יוחנן יד, טו)

גם התורה מלמדת את אותו עיקרון, "לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי" (שמות כ, ה). העיקרון הוא שאי אפשר לאהוב את האלוקים ובו בעת למאוס במצוותיו. כולם יודעים שכל התורה במאמר אחד הוא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), לפיכך אם פלוני מואס בתורה הוא גם ימאס בשכן שלו.

סוף פסוק ד מדבר על עכו"מ (וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם וגומר). מהפסוק הנ"ל אנו למדים שאם מישהו לא מקיים את דבר ה' באמונה ובאהבה לקב"ה, בסופו של דבר הוא ישרת את האלילים. במילים אחרות, אדם שנקרא "חילוני" אין זה אומר שהוא רק "לא דתי", כמו שאנחנו משתמשים במילה היום. המילה "חילוני" יוצאת כמובן מהשורש חלל. לשורש זה יש כמה משמעויות, אחת מהן היא "ריק". ניתן להגיד שהוא ריק מקדושה. משמעות נוספת היא "מישהו שנהרג או מת". לכן אפשר לומר שמישהו שלא משרת את ה', באופן רוחני הוא מת! המשמעות השלישית מבוססת על הבניין פיעל - חילל, כחילול ה'. מנקודה זו אנחנו למדים שמישהו שלא רוצה לשמור את חוקיו של אלוקים בפועל, הוא מחלל את הקב"ה. על חילול ה' יבוא משפטו של האלוקים, כפי שנכתב בפסוק ה' באותה לשון כבמשפט על הגויים בנבואות הקודמות.

בשאר פרק ב אנו קוראים על משפטו של ה' על ישראל. אמנם בתחילת הנבואה יש התייחסות לישראל, כלומר, הממלכה הצפונית, אבל בהמשך הקריאה אנו מבינים שבפרק הזה כוונת הביטוי "ישראל" היא עם ישראל באופן כללי. כתוב בפסוק ו',

ו כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ  עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם׃   

רש"י אומר שהפסוק הנ"ל מדבר על השחיתות בבתי משפט בישראל. הפסוק מספר על מישהו שמוכן להעיד נגד צדיק (עדות שקר) בתנאי שהשוחד יהיה במחיר גבוה "עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק". אם הנתבע הוא אביון, אז המחיר נופל לעלות של זוג נעליים (וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם). מכאן הקורא לומד שבישראל בתי משפט מחליטים לא לפי האמת, ז"א משפט צדק, אלא לפי כסף. גם זכריה הנביא דיבר נגד השחיתות הזאת:

טז אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ  דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם׃  יז וְאִישׁ אֶת-רָעַת רֵעֵהוּ אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל-תֶּאֱהָבוּ  כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם-יְהוָה׃  (זכריה ח, טז-יז). 

ברור מהפסוק הבא שאנשים לא מעוניינים ברצונו של הקב"ה, אלא רוצים לרכוש עוד נכסים.

ז הַשֹּׁאֲפִים עַל-עֲפַר-אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל-הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי׃

בפסוק הנ"ל מדובר על מסכנים (דַּלִּים) הנמצאים בתקופת אבל (עֲפַר-אֶרֶץ בְּרֹאשׁ). אפילו בזמן אבלם יש אנשים שחומדים (הַשֹּׁאֲפִים) את הירושה החדשה שלהם. לא רק שאנשים רודפים אחרי כסף, אלא הם גם לא רוצים שאנשים אחרים ילכו בדרכי ה' (וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ). הפועל "לנטות" מגלה לקורא שיש מאמץ אפילו בתוך האוכלוסייה לגרום לכך שלא תהייה שום השפעה של הקב"ה על החברה. העניין הוא לא שאנשים אינם מאמינים שאלוקים קיים, אדרבה, הם מתנגדים לקב"ה עד כדי כך שהם רוצים לחלל את שם קדשו (וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל-הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי). צ"ל שיש קשר בין "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ" ל"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". זה בדיוק מה שישוע מנצרת לימד (ראה ספר הבשורה השלישי – לוקס י, כה-לז). שני הפסוקים הללו מתארים באמת את רצונו של הקב"ה.

בפסוק הבא עמוס מדגיש כמה רחוקים האנשים ממצוות ה'.

ח וְעַל-בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל-מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם׃

בפסוק הנ"ל מופיע אותו פועל שהיה בפסוק הקודם "יַטּוּ". בפסוק ז משמעותה של המילה היא "להפנות". אנשים רצו להפנות (לשנות) את הדרך הישרה של הענווים לדרך עקומה (מלאה חטאים). בפסוק ח אנחנו קוראים על אנשים שלקחו בגדים מעניים כמשכון (בְּגָדִים חֲבֻלִים) והם היטו (פרשו) אותם לפני המזבח של עבודה זרה. לפי התורה אסור לשמור את בגדו של עני בלילה, אלא חובה להחזיר אותו כדי שיהיה לעני משהו לשכב עליו והוא לא יצעק לקב"ה נגד מי שלקח את הבגד.

כה אִם-חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד-בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ׃ כו כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי׃  (שמות כב, כה-כו)

לפיכך אומר עמוס שיש אנשים שקבלו את בגדו של העני כמשכון, אבל לא צייתו לתורה. הם לקחו את הבגדים למקדשים שלהם וישנו עליהם ליד המזבח. העובדה שכתוב "אֵצֶל כָּל-מִזְבֵּחַ" מגלה שהפסוק מדבר על עבודה זרה. יש אומרים שאנשים לנו אצל המקדש (של אלילים) כדי לקבל השראה או ברכה. ז"א האנשים הללו חשבו רק על עצמם ולא על מצבם של העניים. התנהגות כזאת היא ממש מנוגדת למה שהתורה מלמדת. החלק השני של הפסוק אומר "וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם". עיקרון בסיסי הוא שאיש לא ירוויח מחטאותיו של רעהו. מה שאין כן הדוגמה בסוף הפסוק הנ"ל. במצב הזה פלוני שותה "לחיים" מהיין שקיבל מאדם שנענש על חטאו ומשלם על כך ביין. וזה ששותה את היין עושה זאת במקדש של אלילים. במילים אחרות, איש אחד מהלל את אלילו מפני שאיש אחר עשה חטא.

עמוס תיאר את החברה הישראלית כחברה שיש בה הרבה עברות ולא מצייתת לקב"ה אף על פי שהוא, ישתבח שמו, עשה כל כך הרבה דברים בעד עם ישראל:

ט וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת׃ י וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי׃    

בשני הפסוקים הללו הקב"ה מזכיר לעם ישראל שני דברים גדולים שהוא, ישתבח שמו, עשה בעבורו. הדבר הראשון הוא יציאת מצרים. הדבר השני הוא שהקב"ה השמיד את העם החזק בשם אמורי. הניצחון על עם האמורי היה כל כך גדול שבימיו של עמוס העם האמורי כבר לא היה קיים. זוהי משמעותו של המשפט "וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת". בהמשכו של הפסוק לא במקרה הזכיר עמוס לקורא את מ' שנה במדבר. בתקופה הזאת עם ישראל חווה את נאמנותו של הקב"ה כשהוא סיפק לו את כל צורכו, לעתים קרובות באופן על טבעי. השאלה שמתבקשת היא "מדוע הקב"ה ייתן לעם ישראל את ארצו של עם אמורי?" ה' ברא את עם ישראל באופן מיוחד, כאשר פתח את רחמה של שרה אמנו. הוא רצה להקים עם שישמור את דבר ה' וילך אחריו. ואילו העם האמורי כמו כל הגויים עסק בעבודה זרה. למרות זאת, ברור מהתורה שכאשר עם ישראל יפנה מדרכי ה' וילך אחרי אלילים, גם הוא יישלח לגלות. הקב"ה אינו נושא פנים לאנשים! אבל מפני אמונתו של אברהם אבינו והברית שהקב"ה כרת עם עם ישראל – אף על פי שהוא, ישתבח שמו, יעניש את עמו – בסופו של דבר הוא ישמור על שאריתו של העם ובאחרית הימים יגשים את כל ההבטחות שהוא הבטיח לעמו. לצערי הרב, רוב הזמן אנחנו לא מגיבים כהלכה לעבודתו של הקב"ה, שמטרתה להביא אותנו למקום שהוא רוצה שאנחנו נהייה בו.

בפסוק הבא יש דוגמה איך אלוקים פועל בתוך עמו, כדי להביא אותנו למעמד הרוחני שאנחנו צריכים להגיע אליו.

יא וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין-זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-יְהוָה׃

הדבר הראשון שנזכר כאן הוא ה"נְבִיאִים", העובדה הזאת מלמדת את הקורא עד כמה הנבואות חשובות. במילים אחרות, עם ישראל לא יכול לשרת את הקב"ה בלי ההשראה של דבר ה'. באותו פסוק מופיע גם המונח "נְזִרִים". אין ספק שיש קשר בין המונח הזה למה שמשה כתב בספר במדבר פרק ו'. על כל פנים רש"י אומר שהמילה מתייחסת לאלה "שהיו פרושין מדרכי עם הארץ ועוסקים בתורה". הפסוק הנ"ל מגלה איך הקב"ה ברך את עמו באנשים שיש להם קשר לה'. לצערי הרב, ברור מהפסוק הבא שהעם לא רוצה שום השפעה מדבר ה'.

יב וַתַּשְׁקוּ אֶת-הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל-הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ׃

כמה עצוב שעם ישראל לא מעוניין בכלל במה שהקב"ה רוצה לומר לו. מדוע כך? כי העם רוצה ללכת אחרי החטא במקום לציית לאמת, ובגלל זה אלוקים יעניש אותו. בקטע האחרון של פרק ב' עמוס תיאר את המשפט שעם ישראל יקבל.  

יג הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר׃    יד וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל וְחָזָק לֹא-יְאַמֵּץ כֹּחוֹ וְגִבּוֹר לֹא-יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ׃    טו וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ׃    טז וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה׃ 

עמוס משתמש בפועל "להעיק" כדי להדגיש את הצוקה ואת הצרה (ראה מצודת ציון) שעם ישראל יחווה. מהמשל שעמוס נותן בפסוק י"ג גם אפשר לומר שיהיה המון לחץ על העם. בסופו של דבר לא משנה איזו יכולת או איזה נשק יש לבן אדם, בכל מקרה אף אחד לא יוכל לברוח מהמשפט הזה. שלוש פעמים בפסוקים י"ד וט"ו כתוב "לֹא יְמַלֵּט". בפסוק האחרון עמוס אומר למי שיש לו ביטחון עצמי (וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים) גם הוא יברח באשמה (עָרוֹם יָנוּס). מתי זה יקרה? עמוס עונה על השאלה הזאת עם המילים "בַּיּוֹם-הַהוּא". יש אומרים שהביטוי הזה לא מדבר רק על משפט ה' באופן כללי, אלא על המשפט שיהיה באחרית הימים.