כפי שלמדנו במאמר הקודם, המשיח חייב לבוא לפני חורבן בית השני. כמו כן למדנו שהמשיח יקריב את עצמו כקורבן הפסח כדי לספק סליחת החטאים לכול מי שיקבל אותו דרך האמונה. מותו של המשיח ודמו שנשפך יקיימו את ברית השלום בין אלוקים לבין האנושות. במאמר הזה נראה שאחרי האירועים הללו, (וזמן קצר לפני שהמשיח אמיתי יחזור) יבוא משיח השקר ויקים גם הוא את בריתו שלו.

אחת מהנבואות החשובות ביותר מבין הנבואות הרבות המובאות בתנ"ך מופיעה בדניאל ט'.כ"ד-כ"ז. כדי שהקורא יבין את הנבואה הזאת, עליו ללמוד היטב את כל פרק ט' בדניאל. בפתיחת פרק ט', מנסה הנביא להבין את נבואתו של ירמיה, אשר ניבא שהגולים היהודים אשר נלקחו לשבי בבבל לא ישובו במהרה לארץ ישראל, אלא ישהו שם שבעים שנה בטרם שובם לארצם.

בימינו אלה תשומת לב העולם מוסבת אל המתרחש במזרח התיכון. אחד הדברים החשובים הוא עלייתה של דת האיסלם, לא רק באסיה, אלא גם באירופה וצפון אמריקה. בהווה, האיסלם היא הדת המתפשטת במהירות הרבה ביותר בעולם. מהסיבה שלאיסלם יש את השאיפה לשלוט בעולם, יש בקרב הנוצרים יותר ויותר פרשנים המאמינים שצר המשיח יבוא מקרב המוסלמים. נדון בנושא הנ"ל במאמר הנוכחי.

הרמב"ם כתב על שלשה עשר עקרים של היהדות. אחד מהם עוסק במשיח:  "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו – בכל עת שיבוא." מספר י"ב הרמב"ם, שלשה עשר עקרים כאשר מדובר במשיח, מה נחשב לאמונה שלמה?

"יהי שמו לעולם לפני-שמש ינון שמו"

המאמר הזה יעסוק במילה אחת ובהשלכות שנובעות ממנה. במזמור עב פסוק יז אנו קוראים, "יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי-שֶׁמֶשׁ ינין (יִנּוֹן) שְׁמוֹ". מהי משמעות המילה "יִנּוֹן"? לפי חז"ל המילה הנ"ל מתייחסת למשיח, אבל איך בדיוק? בגמרא (מסכת פסחים) מוזכר הפסוק הנ"ל בהקשר למשיח.

בחגים, בראש חודש ובשמונת ימי חנוכה אנו מתפללים את תפילת ההלל (מזמורים קיג-קיח). המסורת הזאת התחילה בימי הבית השני. כפי שמשתמע מהמילה "הלל", מטרת התפילה היא הודיה לאלוקים על כל הדברים הטובים שהוא עשה לעם ישראל במהלך ההיסטוריה. יש אומרים שבקטע האחרון של ההלל יש הדגשה על הישועה הסופית, ז"א הקמת מלכותו של המשיח.

תפילה לאחרית הימים

חז"ל הזהירו אותנו שהעולם הבא יבוא רק אחרי שתעבור עליו תקופה קשה מאוד, אותה דימו לצירי לידה. ירמיהו הנביא כינה את התקופה הקשה הזאת "עת צרה היא ליעקב." דניאל הכריז בתנ"ך שתקופה זו תהיה הזמן הקשה ביותר שיעבור עם ישראל.

אנו קוראים במגילת איכה שיהודה הלכה לגלות, ישבה בגויים ולא מצאה מנוח. בזמן שהיא הייתה בגלות כל רודפיה השיגוה במקום שנקרא "בין המצרים". המילה "מצרים" נובעת מהמילה "צר". במילים אחרות, יהודה הייתה במקום מלא צרות ובלי אפשרות לנוס ממנו. השאלה המתבקשת היא, איך יהודה הגיעה למצב הזה ולמקום הזה? התשובה היא: התבוללות. כלומר, יהודה רצתה להיות כמו כל העמים האחרים במקום לציית לקריאה המיוחדת שלה. המושג "עם נבחר" מדגיש שהקב"ה ברא את עמו ונתן לו תפקיד להשפיע על כל הגויים, כך שגם הם ידעו את האמת שלו ויעבדו אותו. חשוב לציין שאם עם ישראל מתחיל לפנות מהדרך הנכונה חו"ח, ה' מתחיל להסיר את ברכותיו מעמו. ז"א אויביו של עם ישראל יפריעו לו, והוא ילך בסופו של דבר לגלות ויסבול שם.

לפעמים הסבל לא בא מיד, ויש תקופות שבהן הרדיפות פוחתות לזמן מסוים. העתים הללו באות בגלל חסדו של הקב"ה, והן ניתנו לעם ישראל כדי שהוא יוכל לחזור בתשובה ולהתחבר שוב להקב"ה ולציית לקריאתו. אנו למדים מכתבי הקודש שיש תועלת בכך שעם ישראל זוכר את עברו וחושב בעיון על כישלונותיו. יש מנהג בעם האלוקים לצום בימים אשר קרו בהם אסונות או שהעם נכשל בהם לפני ה'. ביהדות יש שישה ימי צום, ארבעה מהם מוזכרים בנבואתו של זכריה,

"כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ׃" זכריה ח, יט

כל ארבעת הימים האלה מתייחסים לגלות בבל: צוֹם הָרְבִיעִי הוא י"ז בתמוז, צוֹם הַחֲמִישִׁי הוא תשעה באב, צוֹם הַשְּׁבִיעִי הוא צום גדליה, וצוֹם הָעֲשִׂירִי הוא י' בטבת. בי"ז בתמוז בקע נבוכדנצר את חומות ירושלים לפני חורבן הבית הראשון. בתשעה באב היה חורבן הבית הראשון (והשני). בג' בתשרי (צום גדליה) ירמיהו הנביא אמר,

"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה׃ וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ אֲשֶׁר-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל בָּאָרֶץ׃ וְאֵת כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ אֶת-גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה וְאֶת-הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ-שָׁם אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הִכָּה יִשְׁמָעֵאל׃" ירמיהו מא, א-ג

ולבסוף, י' בטבת הוא היום שבו התחיל נבוכדנצר את המצור על ירושלים.

חז"ל קבעו שהזמן (שלושה שבועות) בין י"ז בתמוז לתשעה באב יהיה תקופה מיוחדת של אבל, והם קראו לשלושת השבועות הללו "בין המצרים". יש הרבה מקומות בברית החדשה שמספרים שמאמינים בישוע צמים, ובכל זאת רוב המאמינים לא שמים לב לשישה ימי הצום של עם ישראל. למרות שאין התחייבות לצום דווקא בימים האלה, ראוי לציין שתלמידיו של ישוע אכן צמים.

" וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידֵי יוֹחָנָן וַיֹּאמְרוּ מַדּוּעַ אֲנַחְנוּ וְהַפְּרוּשִׁים צָמִים הַרְבֵּה וְתַלְמִידֶיךָ אֵינָם צָמִים׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ אֵיךְ יוּכְלוּ בְּנֵי הַחֻפָּה לְהִתְאַבֵּל בְּעוֹד הֶחָתָן עִמָּהֶם הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְלֻקַּח מֵאִתָּם הֶחָתָן וְאָז יָצוּמוּ׃" מתתיהו ט,יד-טו

כוונת הפסוקים הנ"ל היא שבזמן שישוע שירת בעולם הזה, ובגלל נוכחותו בין בני האדם, תלמידיו לא צמו. אבל אחרי שהוא חזר השמימה, המאמינים בהחלט התחילו לצום. בדרך כלל מאמינים צמים מסיבות אישיות או כדי להפגיע בעד אנשים אחרים. כמובן, הדברים הללו הם ראויים לחלוטין. אולם האם נדרש מהמאמינים לצום בשישה ימי הצום הנ"ל? מחבר איגרת אל העברים כתב פסוק שיעזור לנו לענות על השאלה הזאת,

"וְאַל-נַעֲזֹב אֶת-כְּנֵסִיָּתֵנוּ כְּדֶרֶךְ קְצָת אֲנָשִׁים כִּי אִם-נַזְהִיר אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וּבְיוֹתֵר בִּרְאֹתְכֶם כִּי-קָרַב הַיּוֹם׃"

אל העברים י, כה

למרות שהפסוק הנ"ל לא מתקשר לימי צום, עדיין העיקרון תופס, דהיינו, לא כדאי להוציא את עצמך מהכלל. כך אנו גם קוראים על תלמידי ישוע שהתפללו בבית המקדש אחרי שאדוננו עלה השמימה ולא התבדלו מהעם (מעה"ש ג, א). הציטוט מנבואתו של זכריה מוכיח שאלוקים שם לב לימי הצום הללו, ובעתיד לבוא הוא יהפוך אותם לימים טובים (יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ"). ברור לגמרי שהקב"ה עוד לא הפך את הימים האלה. מתי הוא יעשה זאת? התשובה נמצאת באותו פרק. מיד אחרי הפסוק הנ"ל זכריה מגלה את הדברים הללו,

"כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת׃ וְהָלְכוּ יוֹשְׁבֵי אַחַת אֶל-אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה וּלְבַקֵּשׁ אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם-אָנִי׃ וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה׃ כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם׃ זכריה ח, כ-כג

רוב הפרשנים מבינים שהפסוקים הנ"ל מדברים על ימות המשיח. בקטע הזה יש דגש על העמים שיעלו לירושלים כדי לעבוד את ה'. מדוע העמים הללו לפתע יעבדו את אלוקי ישראל? הפרק מסתיים בפסוק שמראה שהעם היהודי ישפיע על הגויים בצורה מדהימה וינהיג רבים "מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם" לא רק לעלות לירושלים, אלא גם להכיר בעובדה שהאלוקים נמצא בעם היהודי באופן מיוחד (כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם). כיום עצוב מאוד להיווכח שעולה מספר המאמינים אשר לא רואים שום תפקיד שיש לעם היהודי באחרית הימים או משמעות מיוחדת לארץ ישראל בעתיד לבוא. אותם אנשים גם מתכחשים למלכות אלף השנים (ספר ההתגלות פרק כ) או שמקשרים את התקופה הזאת לירושלים החדשה (ספר ההתגלות פרקים כא וכב) ודוחים לחלוטין את חשיבותה של ישראל, העם והארץ.

אני ממליץ שבמשך שלושת השבועות הנקראים "בין המצרים" (כ"ה ביוני עד ט"ז ביולי 2013) כל אחד ואחת מאיתנו יפגיע בעד העם היהודי, כדי שה' ייגע בלב שלו ויפתח את עיניו, וכתוצאה מכך הוא יבין את האמת על ישוע מנצרת ויקבל את תפקידו "כִּי לֹא-יִנָּחֵם הָאֱלֹהִים עַל-מַתְּנוֹתָיו וְלֹא עַל-קְרִיאָתוֹ" (אל הרומים יא, כט). צריך להבין שעד שעם ישראל לא יציית לקריאתו, מלכות המשיח לא תבוא.