מזמור קיח והמשיח

בחגים, בראש חודש ובשמונת ימי חנוכה אנו מתפללים את תפילת ההלל (מזמורים קיג-קיח). המסורת הזאת התחילה בימי הבית השני. כפי שמשתמע מהמילה "הלל", מטרת התפילה היא הודיה לאלוקים על כל הדברים הטובים שהוא עשה לעם ישראל במהלך ההיסטוריה. יש אומרים שבקטע האחרון של ההלל יש הדגשה על הישועה הסופית, ז"א הקמת מלכותו של המשיח.

במאמר הזה אנחנו נחקור את היחס בין הקטע האחרון של מזמור קיח (פסוקים יט-כט) לגאולה. בפסוק יט הקורא נתקל בשינוי בלשון המזמור. בפסוק זה שינה המחבר את הלשון מתהילה לבקשה.        

"יט פִּתְחוּ-לִי שַׁעֲרֵי-צֶדֶק אָבֹא-בָם אוֹדֶה יָהּ׃" מזמור קיח, יט

אף על פי שרש"י ומצודת דוד מפרשים את הפסוק כבקשה להיכנס לבית המקדש כדי לעבוד את ה', יש הוכחה מהטקסט עצמו שהבקשה היא להיכנס למלכות האלוקים ולעבוד אותו, ישתבח שמו, שם. המחבר מבקש "פִּתְחוּ-לִי" בלשון רבים. למי המחבר פונה? אנשים נכנסו לבית המקדש כל יום, לכן לא הגיוני שהמחבר ירצה להיכנס לשם. המילה "פִּתְחוּ" לא מתייחסת לשומרים בבית המקדש בירושלים, אלא לשומרי השמים. במילים אחרות, המחבר רוצה להיכנס לבית המקדש למעלה (מלכות ה'), משהו שלא ניתן לעשותו באמצעות היכולת האנושית. המחבר יודע שהזכות להיכנס למלכות ה' חייבת להתקבל כמתנה שמבוססת על חסדו של האלוקים. זאת הסיבה לשינוי בלשון מתהילה לבקשה. שאלה מעניינת היא מדוע הביטוי "שַׁעֲרֵי-צֶדֶק" מופיע ברבים? האם מפני שיש הרבה דרכים להיכנס למלכות ה'? בהחלט לא! צ"ל שלפעמים מילים מופיעות בצורת רבים בתנ"ך כדי להביע את המושג "גדולה". בחצי השני של הפסוק נאמר שאם המחבר יקבל את הזכות ויכנס, הוא יודה להקב"ה (אָבֹא-בָם אוֹדֶה יָהּ). חשוב לציין שבחצי הראשון של הפסוק המחבר ביקש ברבים (פִּתְחוּ-לִי), ובסוף הפסוק רואים שה' קיבל את ההודיה. בפסוק הבא אנו למדים יותר על אודות אותה בקשה.          

"כ זֶה-הַשַּׁעַר לַיהוָה צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ׃" שם קיח, כ

משמעותי מאוד שבפסוק הקודם אנו קוראים "שַׁעֲרֵי-צֶדֶק", אבל כאן "הַשַּׁעַר"  רק ביחיד. ברור שאנו מדברים על אותו נושא. אם כן, למה יש שינוי מרבים ליחיד? בפסוק יט המחבר רוצה להדגיש את הגדולה ואת התפארת של הדרך למלכות ה', ואילו עתה הוא רוצה ללמד שיש אך ורק דרך אחת למלכות ה'. גם יש חשיבות רבה לכך שלא כתוב "שער למלכותו", אלא "זה השער לה'". הסיבה לכך היא, כדי להדגיש שהישועה האמיתית היא לא חוויה של מקום מסוים, אלא חוויה עם האלוקים. העובדה הזאת מביאה אותנו לשאלה בסיסית, איך אדם חוטא יכול לבוא לפני נוכחותו של הקב"ה? התשובה נמצאת במשפט "צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ". מי הם ה"צַדִּיקִים"? אלה שהאלוקים הִצדיק על ידי עבודתו של המשיח.

"1 לָכֵן אַחֲרֵי נִצְדַּקְנוּ בָאֱמוּנָה שָׁלוֹם לָנוּ עִם-הָאֱלֹהִים בַּאֲדֹנֵינוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ׃" 

אגרת אל הרומיים ה, א

כתוב בפסוק הבא,    

"כא אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי-לִי לִישׁוּעָה׃" מזמור קיח, כא 

שוב אנו קוראים שיש הודיה לאלוקים מפני שהוא הגיב לבקשתו של המחבר (כִּי עֲנִיתָנִי). מה שחשוב לציין כאן הוא איך הקב"ה הגיב – "וַתְּהִי-לִי לִישׁוּעָה". סביר להניח שהישועה שמדובר עליה היא הגאולה האישית, או במילים אחרות, סליחת החטאים. אנו יודעים שאין סליחה בלי כפרה, ז"א שבדרך מסוימת כיפר אלוקים על החטאים. אפשר להסיק מהתנ"ך שאלוקים כיפר על החטאים באמצעות המשיח. הפסוק הבא מפורסם מאוד,        


"כב אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה׃" שם קיח, כב

רש"י, בפירושו על נבואתו של מיכה ה, א כתב, "משיח בן דוד, כן הוא אומר (תהלים קיח, כב) 'אבן מאסו הבונים'".      

העובדה שהיהדות מקבלת את הפירוש שהמשיח הוא האֶבֶן בפסוק הנ"ל משמעותית מאוד. הַבּוֹנִים הם מנהיגיו של העם, ולפיכך עלינו לחשוב מי הוא המשיח שגדולי ישראל מָאֲסוּ? התשובה היא ישוע מנצרת. למרות שרש"י אומר באופן מפורש שהאבן היא המשיח לפי פירושו לנבואתו של מיכה, בפירושו על מזמור קיח הוא טוען "עם שהיה שפל בין האומות". הנה עוד דוגמה לכך שרש"י סותר את עצמו. אף על פי שהיהדות לא רוצה להודות בישוע כמשיח, אי אפשר לעצור את תוכניתו של הקב"ה, ובסופו של דבר מתגלה כי ישוע המשיח הוא היסוד של מלכות ה' (הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה). בפסוק מהאיגרת הראשונה לשמעון אנו למדים כי האמונה שיש למישהו בנוגע לאבן משפיעה עליו באופן רציני מאוד.   

"6 וְזֶה הוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן פִּנָּה אֶבֶן בֹּחַן וִיקָרָה וְהַמַּאֲמִין בָּהּ לֹא יֵבוֹשׁ׃ 7 לָכֵן לָכֶם הַמַּאֲמִינִים הִיא אֶבֶן הַיְקָר אֲבָל לַסּוֹרֲרִים הָאֶבֶן אֲשֶׁר מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשֹׁל׃ 8 וְהֵם נִכְשְׁלוּ יַעַן לֹא שָׁמְעוּ לַדָּבָר וְלָזֹאת גַּם-נוֹעָדוּ׃" 

הראשונה לשמעון (פטרוס) ב, ו-ח 

לפי הפירוש הנכון לפסוק כב שלח הקב"ה את המשיח לעולם הזה כדי להיות היסוד של מלכות ה' (וְזֶה הוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן פִּנָּה). למאמינים התוכנית הזאת נפלאה,

"כג מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ׃" מזמור קיח, כג

חשוב לציין שהמושא בפסוק הנ"ל (בְּעֵינֵינוּ) מתייחס רק לאלה שהבינו את הבשורה (המאמינים). מהי הבשורה?

"1 וַאֲנִי מַזְכִּירְכֶם אַחַי אֶת-הַבְּשֹוֹרָה אֲשֶׁר בִּשַּׂרְתִּי אֶתְכֶם וְאַתֶּם קִבַּלְתֶּם וַעֲמַדְתֶּם בָּהּ׃ 2 וְגַם תִּוָּשְׁעוּ בָהּ אִם-תַּחֲזִיקוּ בַדָּבָר אֲשֶׁר בִּשַּׂרְתִּי אֶתְכֶם רַק אִם לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם לַשָּׁוְא׃ 3 כִּי רֵאשִׁית כָּל-דָּבָר מָסַרְתִּי לָכֶם מַה-שֶּׁקִּבַּלְתִּי כִּי-הַמָּשִׁיחַ מֵת לְכַפֵּר עַל-חַטֹּאתֵינוּ כַּכָּתוּב׃ 4 וְנִקְבַּר וְהוּקַם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּכָּתוּב׃" הראשונה אל הקורינתים טו, א-ד

בפסוק הבא מספר המחבר על הַיּוֹם אשר הקב"ה עשה,   

"כד זֶה-הַיּוֹם עָשָׂה יְהוָה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ׃" מזמור קיח, כד

לפי מצודת דוד, היום הזה "יום הגאולה ההוא עשה ה'". בהסכמה לפרשנות זו עוד פרשנים מצטטים מישעיה,

"ח כֹּה אָמַר יְהוָה בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת׃" ישעיה מט, ח

אין ספק שנושאו של הפסוק מתהילים הוא הגאולה, אבל אנו צריכים להבין שיש שתי בחינות של גאולה. בדרך כלל כאשר מישהו משתמש במונח "גאולה" כוונתו היא למה שכתוב בישעיה מט – סוף הגלות, שיבת עם ישראל לארצו והקמת מלכות ה'. במילים אחרות אלה הן התוצאות של הגאולה. זה בעצם מה שמתואר על ידי ישעיהו. צ"ל שכדי להגיע לתוצאות הללו קודם כל חייבת להיות פדות (תשלום). מפני שבפסוק כב הנושא הוא המשיח, סביר להניח שבפסוק כד הפסוק מספר על עבודתו של המשיח, כאשר הוא פדה את חטאותינו. חשוב לזכור שנאמר "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים". מכיוון שהאֶבֶן היא המשיח והַבּוֹנִים הם מנהיגיו של עם ישראל, סביר להניח שהדברים מתקשרים לצליבתו של ישוע. בחצי השני של הפסוק "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" ברור שהמחבר מתייחס לתוצאות מפדותו של המשיח. 

בפסוק הבא המחבר חוזר ללשון של בקשה.     

"כה אָנָּא יְהוָה הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא יְהוָה הַצְלִיחָה נָּא׃" מזמור קיח, כה

גם הפסוק הנ"ל והפסוק הבא כו מוזכרים בברית החדשה בקשר לישוע הנכנס לירושלים,

"9 וַהֲמוֹן הָעָם הָהֹלְכִים לְפָנָיו וְאַחֲרָיו קָרְאוּ לֵאמֹר הוֹשַׁע-נָא לְבֶן-דָּוִד בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָֹה הוֹשַׁע-נָא בַּמְּרוֹמִים׃ 10 וַיְהִי בְּבֹאוֹ יְרוּשָׁלָיִם וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר וַיֹּאמְרוּ מִי זֶה׃ 11 וַיֹּאמְרוּ הֲמֹן הָעָם זֶה הוּא הַנָּבִיא יֵשׁוּעַ מִנְּצֶרֶת אֲשֶׁר בַּגָּלִיל׃" מתי כא, ט-יא

הקטע הזה מהברית החדשה מספר על הזמן שישוע נכנס לירושלים כדי לתת את חייו כקורבן הפסח שלנו. לפיכך גם המחברים של הברית החדשה הבינו שמזמור קיח מדבר על המשיח שסיפק את עצמו כדי לפדות את עם ישראל, וגם את כל האנושות, מחטאותיהם. שתי הבקשות בפסוק כה "אָנָּא יְהוָה הוֹשִׁיעָה נָּא ואָנָּא יְהוָה הַצְלִיחָה נָּא" מתייחסות לכפרה/פדות  (הוֹשִׁיעָה) ולצייתנות לרצונו של הקב"ה (הַצְלִיחָה). חשוב להתייחס לסדר המילים: ראשונה באה הישועה ולאחר מכן ההצלחה, כדי ללמד את הקורא שעד שמישהו לא חווה את הגאולה האישית (סליחת החטאים), הוא לא יכול לציית לרצונו של האלוקים. בקטע ממתי גם כלול הפסוק הבא,

"כו בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְהוָה׃" מזמור קיח, כו

הפסוק הנ"ל מופיע לא רק במתי כא, י, אלא גם במתי כג,

"39 כִּי אֲנִי אֹמֵר לָכֶם מֵעַתָּה לֹא תִרְאוּנִי עַד אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ בָּרוּך הַבָּא בְּשֵׁם-יְהוָֹה׃" מתי כג, לט

אף על פי שהיו הרבה יהודים בירושלים שקבלו בשמחה רבה את כניסתו של ישוע במילים "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָֹה", ברור שהם לא באמת הבינו שהוא בא כדי למות. הם היו מוכנים לקבל אותו כמלך המשיח, אבל לא כעבד הסובל. ישוע ידע זאת מראש, וזאת הסיבה שהוא אמר את המילים ההן בפסוק הנ"ל על חזרתו לירושלים באחרית הימים, "מֵעַתָּה לֹא תִרְאוּנִי עַד אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ בָּרוּך הַבָּא בְּשֵׁם-יְהוָֹה". השאלה המתבקשת היא, מה יעזור לעם היהודי להבין שישוע באמת המשיח? הפסוק הבא מביא מידע על כך, 

"כז אֵל יְהוָה וַיָּאֶר-לָנוּ אִסְרוּ-חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ׃" מזמור קיח, כז

הביטוי "אֵל יְהוָה" מתייחס לריבונותו של אלוקים. המילה "אל" היא שם כללי לאלוקים, אבל הביטוי "אֵל יְהוָה" מגלה לקורא שאלוקי ישראל הוא מעל הכול. בגלל זה, הרבה מהדברים שהקב"ה עושה הם מעבר למה שאנו יכולים להבין או לדמיין. הדרך היחידה להיות מסוגל לתפוש אותם היא על ידי השראה. במילים אחרות, אך ורק אם הקב"ה יאיר לנו את מעשיו. זאת הסיבה שהמחבר מבקש מהקב"ה "וַיָּאֶר-לָנוּ". עלינו לשים לב למשמעות של מה שכתוב בהמשך כדי לקבל את ההארה – "אִסְרוּ-חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ". לפני שנחקור את המשפט הנ"ל נכתוב אותו בעברית יותר קלה, "קשרו את זבח החג בחבלי עבות לארבע צדדים של המזבח". מה מיוחד במשפט הזה? התשובה היא, קודם כול, שלא קושרים קרבנות לקרנותיו של המזבח בכלל! אם מישהו מחפש בתנ"ך מקום שכתוב בו משהו על אודות קשירת קורבן למזבח, המקום היחיד שדומה לעניין הזה הוא עקידת יצחק. יש הרבה רמזים בעקידת יצחק לישוע מנצרת ועבודתו. רק ישוע ויצחק היו קשורים לעץ. אברהם אבינו היה מוכן להקריב את בנו את יחידו כדי להגשים את רצונו של האלוקים. כל זה מסמל את אבינו שבשמים אשר נתן את בנו את יחידו, ישוע, כדי להגשים את רצונו להביא את הגאולה לעולם. בשני הפסוקים הבאים המחבר מהלל את ה' ומודה לו על כך.        

"כח אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ׃ כט הוֹדוּ לַיהוָה כִּי-טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃" שם קיח, כח-כט

המילה הראשונה בקטע שלנו הייתה "פִּתְחוּ" והמילה האחרונה היא "חַסְדּוֹ". למדנו כבר שהמילה "פִּתְחוּ" היא בלשון בקשה ומופיעה בקשר לרצון להיכנס למלכות ה'. המילה "חַסְדּוֹ" מגלה לקורא את התשובה לבקשתו, דהיינו שכל אדם זקוק לחסדו של האלוקים כדי להיכנס למלכות ה'. מהו חסדו של הקב"ה? התשובה היא אחת: קורבנו של ישוע המשיח על הצלב.