בס״ד

בס״ד

Hebdate

זכותו של משיח צדקנו

 

הקב"ה ברא את עם ישראל על מנת להיות ברכה לגויים, ככתוב: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג). השם אף ציווה על בני ישראל לבשר את הבשורה לכל העמים. מהי אותה בשורה? אלו החדשות הטובות אודות הגאולה הסופית, ובמילים אחרות, הפדות הנמצאת בהישג יד, לכל האנושות, על ידי משיח צדקנו, דרך האמונה בו. בעניין זה כתב שאול השליח אגרת לקהילה שהייתה באפסוס, ובמאמר זה נלמד על אחד הנושאים הנידונים באותה אגרת.

בחציו השני של פרק ב' כתב השליח שאול על מצבם הרוחני של הגויים. הדבר הראשון שאמר שאול לגבי הגויים הוא שהם היו בלי המשיח

 12 כִּי-אַתֶּם בָּעֵת הַהִיא הֱיִיתֶם בְּלִי מָשִׁיחַ זָרִים מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִים לִבְרִיתוֹת הַהַבְטָחָה בְּאֵין תִּקְוָה וּבְאֵין לָכֶם אֱלֹהִים בָּעוֹלָם׃ 

כוונתו של שאול היא שכל גוי אשר אין לו קשר למשיח, גם אין לו קשר לעֲדַת יִשְׂרָאֵל. בהקשר זה, הביטוי "עֲדַת יִשְׂרָאֵל" מתייחס בעיקרו למלכות האלוקים. כמו כן, בלי המשיח אין תקווה לאדם לקבל דבר כלשהו מהבטחות אלוקים. לפיכך, לפני שיהודים בישרו לגויים, היו אלה רחוקים מכל הטובות הנמצאות בבריתות האלוקים. אנו למדים שהגויים שהיו באפסוס שמעו וקבלו את הבשורה, וכתוצאה מכך, קרה להם שינוי משמעותי ככתוב להלן:

 13 וְעַתָּה בְּיֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אַתֶּם הָרְחוֹקִים מֵאָז הֱיִיתֶם קְרוֹבִים בְּדַם הַמָּשִׁיחַ:

פסוק זה הינו בעל משמעות רבה, ודרכו ניתנת לקורא האפשרות להבין את כוונת דבריו של שאול בפרק זה. העניין העיקרי הוא, שדרך המשיח, יש כעת לגויים אותו מעמד לפני הקב"ה כמו ליהודים. כמובן שעבור שתי הקבוצות, היהודים והגויים, תלוי הדבר באמונה במשיח, וזוהי הסיבה מדוע כתוב "בְּיֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ". במה זוכים אלה המאמינים במשיח? הפסוק הבא עונה על שאלה זאת

 14 כִּי הוּא שְׁלוֹמֵנוּ אֲשֶׁר עָשָׂה הַשְּׁנַיִם אֶחָד וְהָרַס מְחִיצַת הַגָּדֵר׃

המילה "שְׁלוֹמֵנוּ" מתייחסת אל היהודים והגויים שיש להם עתה שלום (קשר) עם אלוקים. קשר זה קיים בזכות הפדיון שעשה ישוע מנצרת, דרכו נכנסים לברית חדשה עם אלוקים (ראה ירמיהו ל"א) מקבלי הפדות (סליחת החטאים). חשוב לציין שהפדיון נעשה אך ורק על ידי ישוע, ללא התערבות האדם אשר נפדה. שאול לימד על כך מוקדם יותר באותו פרק:

 8 כִּי-בַחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה וְלֹא מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת כִּי-מַתַּת אֱלֹהִים הִיא׃ 9 לֹא מִתּוֹךְ הַמַּעֲשִׂים שֶׁלּא יִתְהַלֵּל אִישׁ׃

בסוף פסוק י"ד כתוב: "אֲשֶׁר עָשָׂה הַשְּׁנַיִם אֶחָד וְהָרַס מְחִיצַת הַגָּדֵר". קיימת הסכמה בין הפרשנים ש"הַשְּׁנַיִם" הם היהודים והגויים, וכן שעל ידי עבודתו של המשיח נהרסה "מְחִיצַת הַגָּדֵר". מנגד, קיימת מחלוקת לגבי מיקומה של "מְחִיצַת הַגָּדֵר". מרבית הפרשנים טוענים ש"מְחִיצַת הַגָּדֵר" הוצבה בין היהודים לבין הגויים, אולם פירוש זה אינו מתאים להקשרו של הקטע. מלכתחילה, המונח "שְׁלוֹמֵנוּ" אינו בא לתאר אחדות בין היהודים לבין הגויים, אלא, כפי שנאמר למעלה, את האחדות בין האנושות לאלוקים. פירוש זה מקבל חיזוק בפסוקים הבאים:

 15 בְּבַטְּלוֹ הָאֵיבָה בִּבְשָׂרוֹ אֶת-תּוֹרַת הַמִּצְוֹת וְהַחֻקּוֹת לִבְרֹא בְנַפְשׁוֹ אֶת-הַשְּׁנַיִם לְאָדָם אֶחָד חָדָשׁ וַיַּעַשׂ שָׁלוֹם׃ 16 וַיְרַצֶּה אֶת-שְׁנֵיהֶם בְּגוּף אֶחָד לֵאלֹהִים עַל-יְדֵי צְלִיבָתוֹ בַּהֲמִיתוֹ בְנַפְשׁוֹ אֶת-הָאֵיבָה׃ 17 וַיָּבֹא וַיְבַשֵׂר לָכֶם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב׃ 18 כִּי עַל-יָדוֹ יֵשׁ לִשְׁנֵינוּ מָבוֹא בְּרוּחַ אֶחָד אֶל-אָבִינוּ׃ 19 לָכֵן אֵינְכֶם עוֹד גֵּרִים וְתוֹשָׁבִים כִּי-בְנֵי-עִירָם שֶׁל-הַקְּדשִׁים וּבְנֵי בֵּית אֱלֹהִים אַתֶּם׃ 

בפסוק ט"ו אנו קוראים: "בְּבַטְּלוֹ הָאֵיבָה בִּבְשָׂרוֹ אֶת-תּוֹרַת הַמִּצְוֹת וְהַחֻקּוֹת". השאלה המתבקשת היא מהי "הָאֵיבָה בִּבְשָׂרוֹ" וכיצד היא קשורה למצוות ולחוקים? חשוב לציין שהמילה "תורה" בפסוק הנ"ל אינה מתייחסת לתורת משה, אלא הכוונה פה היא ל"כלל" או "עיקרון". עם זאת, ברור לגמרי שהכלל (העיקרון) קשור לתורת משה מאחר וכתוב: "הַמִּצְוֹת וְהַחֻקּוֹת". עומדת בעינה השאלה מהי "הָאֵיבָה בִּבְשָׂרוֹ" וכיצד היא קשורה למצוות ולחוקים? באגרת אחרת לימד שאול שהמצוות והחוקים מעוררים (חושפים) את היצר הרע שנמצא בכל אדם: "הַחֵטְא נִצֵּל אֶת הָאִסּוּר שֶׁבַּדִּבֵּר כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּקִרְבִּי כָּל מִינֵי תַּאֲווֹת...." (אגרת אל הרומים ז, ה). במילים אחרות, מאז חטא עץ הדעת נמצאת בכל אדם הנטייה, הבלתי נמנעת, להפר את רצונו של הקב"ה. אחת מהסיבות שהשם נתן לישראל את התורה (המצוות והחוקים) היתה על מנת לגלות לאנושות את קיומה של נטייה זו (המהווה את הסיבה לבעיית החטא של האנושות כולה). 

התורה אינה מהווה פתרון עבור בעיה זאת, אלא כפי שנאמר קודם, רק ישוע המשיח יכול לבטל את "הָאֵיבָה בִּבְשָׂרוֹ". כתוצאה מכך הוא ברא "בְנַפְשׁוֹ אֶת-הַשְּׁנַיִם לְאָדָם אֶחָד חָדָשׁ וַיַּעַשׂ שָׁלוֹם, כלומר ישוע עשה את אותו הדבר גם עבור הגויים וגם עבור היהודיםברא כל אחד מהם (היהודים והגויים) מחדש. שאול השתמש במונח "אָדָם אֶחָד" כדי להראות שבמשיח ישוע יש לכל האנושות מעמד שווה לפני האלוקים

קיימת בעיה עבור אותם פרשנים הטוענים ש"מְחִיצַת הַגָּדֵר" היא בין היהודים לבין הגויים. בסוף פסוק ט"ו כתוב "וַיַּעַשׂ שָׁלוֹם", אולם אם שלום זה הוא רק בין היהודים לגויים, הרי שבכך המעטנו מעבודתו של ישוע. מה גם שפירוש זה הוא בניגוד למה שכתב שאול בפסוק הבא.

 16וַיְרַצֶּה אֶת-שְׁנֵיהֶם בְּגוּף אֶחָד לֵאלֹהִים עַל-יְדֵי צְלִיבָתוֹ בַּהֲמִיתוֹ בְנַפְשׁוֹ אֶת-הָאֵיבָה׃

העניין העיקרי בפסוק זה הוא צליבתו של ישוע. ישוע לא נתן את חייו רק כדי להביא אחדות בין היהודים לבין הגויים. העובדה היא שתמיד הייתה אחדות בין היהודים לבין הגויים מבחינת הצורך בישועה, מאחר ושתי הקבוצות היו אבודות וצריכות להיוושע על ידי הגואלמשיח צדקנו ישוע מנצרת. כמובן שבאמצעות הישועה המצויה אך ורק בישוע, קיימת אפשרות גם לשלום בין היהודים לבין הגויים, אולם שלום זה הינו תוצאה של השלום העיקרי, דהיינו השלום עם אלוקים. חשוב להבין שאין הבדל בין היהודים לבין הגויים  בהקשר של הישועה, אך השם נתן את דברו ליהודים בתחילה ככתוב: "מַהוּ יִתְרוֹנוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי? ...בִּידֵיהֶם הֻפְקְדוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים". (אגרת אל הרומים ג, א-ה). כלומר, היה יתרון ליהודים במציאת המשיח והדרך להיוושע, מאחר ובשורת הישועה נמצאת תמיד בדבר האלוקים.

בפסוק ט"ז נאמר גם כן "וַיְרַצֶּה אֶת-שְׁנֵיהֶם בְּגוּף אֶחָד לֵאלֹהִים...". ממשפט זה ברור שמטרת הצליבה היתה להביא את שניהם (היהודים והגויים) לֵאלֹהִים, ולא להפוך את הגויים ליהודים. חשוב לציין שהפסוק מסתיים באותה המילה המופיעה בפסוק ט"ו –   "הָאֵיבָה". בשני הפסוקים הללו, הָאֵיבָה עליה דיבר שאול היא בין האנושות לקב"ה ולא בין היהודים לבין הגויים. גם הפסוק הבא מצדיק פירוש זה:

17 וַיָּבֹא וַיְבַשֵׂר לָכֶם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב׃

פסוק זה עוזר לקורא להבין שמטרתה של הבשורה היא להשכין שלום. מדובר כמובן בשלום עם האלוקים על ידי המשיח ישוע. לאור הכתוב "וַיָּבֹא וַיְבַשֵׂר לָכֶם שָׁלוֹם" עולה השאלה: למי התכוון שאול כאשר הוא אמר "לָכֶם"? התשובה היא כמובן "לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב". אין ספק שהביטוי "לָרָחוֹק" בפסוק זה מתייחס לגויים, בעוד הביטוי "לַקָּרוֹב" מתייחס ליהודים. זוהי הוכחה נוספת לכך שהשלום עליו לימד שאול הוא בין האנושות (היהודים והגויים) לאלוקים. נקודה זו מקבלת חיזוק נוסף גם בפסוק י"ח.

 18כִּי עַל-יָדוֹ יֵשׁ לִשְׁנֵינוּ מָבוֹא בְּרוּחַ אֶחָד אֶל-אָבִינוּ׃  

קשה להבין כיצד הגיעו פרשנים רבים למסקנה ש"מְחִיצַת הַגָּדֵר" נמצאת בין היהודים לבין הגויים, בעוד שאול השליח הדגיש בפסוק זה שבאמצעותו של ישוע (כִּי עַל-יָדוֹ) יש ליהודים ולגויים (לִשְׁנֵינוּ) גישה ברוחו של ישוע (מָבוֹא בְּרוּחַ אֶחָד) אל האלוקים (אֶל-אָבִינוּ). 

השאלה האחרונה בה נדון במאמר זה היא לאיזו מטרה פדה ישוע את הגויים? (ברור מאליו שישוע פדה גם את היהודים בו זמנית, אולם כוונתו של שאול בפסקה זו מהאגרת אל האפסיים היא לשפוך אור על מעמדם הרוחני החדש של הגויים אשר במשיח ישוע). התשובה נמצאת בפסוקים האחרונים של פרק זה:

19 לָכֵן אֵינְכֶם עוֹד גֵּרִים וְתוֹשָׁבִים כִּי-בְנֵי-עִירָם שֶׁל-הַקְּדשִׁים וּבְנֵי בֵּית אֱלֹהִים אַתֶּם׃ 20  בְּנוּיִם עַל-יְסוֹד הַשְּׁלִיחִים וְהַנְּבִיאִים וְיֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ הוּא אֶבֶן הַפִּנָּה׃ 21 אֲשֶׁר חֻבַּר-בּוֹ יַחַד הַבִּנְיָן כֻּלּוֹ עַד אֲשֶׁר-יִגְבַּהּ לְהֵיכַל קֹדֶשׁ לַיהוָֹה׃ 22 וּבוֹ נִבְנִים גַּם-אַתֶּם לִהְיוֹת מִשְׁכַּן אֱלֹהִים בָּרוּחַ׃ 

פעם נוספת מזכיר שאול לקוראים שיש לגויים המאמינים בישוע את הזכות להיכנס למלכות ה' (וּבְנֵי בֵּית אֱלֹהִים אַתֶּם), ועל מנת להדגיש עניין זה הוא אף השתמש במונחים "הַבִּנְיָן" ו"מִשְׁכַּן אֱלֹהִים". חשוב להבין שקיים קשר הדוק בין שני הדברים הללו: עפ"י חז"ל, בכל מקום בכתבי הקודש בו נמצא רמז למלכות ה', אנו צריכים לחשוב על עבודת השם, מאחר והדבר העיקרי שנעשה במלכות האלוקים היא עבודת השם. מהפסוקים הללו ניתן ללמוד שהמאמינים בישוע, הופכים להיות מעין בית מקדש פרטי על ידי רוח הקודש (לִהְיוֹת מִשְׁכַּן אֱלֹהִים בָּרוּחַ), כלומר אך ורק המאמינים (יהודים וגויים כאחד) יכולים לעבוד את הקב"ה בדיבור ובמעשה (בהלל ובקיום מצוות).

סוף